Or Avital

בן הזקונים של אתי ואריק. נולד ביום כ"ב באלול תשס"ג (19.9.2003) במושב חניאל שבעמק חפר. אח צעיר לאלמוג ואופק. אור מנשה עשה את צעדיו הראשונים במושב הולדתו חניאל; בגיל שנה ועשרה חודשים עברה המשפחה לקיבוץ מרום גולן שבצפון רמת הגולן, שם גדל בנעימים. כבר כפעוט בלט כמוכשר וחריף שכל, גילה סקרנות רבה, התעניין בתחומים שונים, לימד את עצמו מחשבים, חשבון ואנגלית, והדהים את הגננות כשבגיל ארבע כבר דקלם את לוח הכפל. גם בהמשך הדרך בלט בכישוריו הריאליים, בתפיסתו המהירה, בזיכרון צילומי יוצא דופן שאפשר לו לזכור בעל פה רצף מספרים אחרי הצצה חטופה בברקוד, באנגלית המושלמת שהשאירה את כולם מאחור ובעיקר – כאוטודידקט שצריך לעשות את הדברים בדרך שלו. את ראשית השכלתו היסודית רכש אור בבית הספר היסודי "אביטל" שבקיבוצו, וסיים את חוק לימודיו ב"בית חינוך משותף הר וגיא" שעל גדת נחל הדן בקיבוץ דפנה. סיפרה עינת, המחנכת, שאהבה את אור אהבת נפש: "אור הגיע אלינו בכיתה ט', נער גבוה, רזה וחכם; נער מצחיק עם לב גדול. היו לו הרבה חן וקסם לצד צניעות וביישנות. הוא אהב מאוד לישון. לא פעם התקשרתי אליו בבוקר על מנת להעיר אותו." אור, כך נראה, בא לעולם כדי להפיץ בו שמחה ואהבת חינם. הביטחון העצמי, שמחת החיים המתפרצת וההתייחסות המכבדת לכל אדם הפכו אותו לדמות אהובה בנוף החברתי. ימיו היו מלאי חיוך וצחוק ולוו במפגנים תאטרליים שגרמו לסובבים אותו לאחוז את הבטן עד כדי השתנקות. "אורוש שלנו, שחקן טוב תמיד היית," כתבו הוריו, "עוד מילדותך תמיד שיחקת והצחקת. לא נשכח איך היית מתלבש בחדר, חולצה מכופתרת, מרים את הצווארון למעלה, מרכיב משקפי שמש שחורים, כובע על הראש, ובא לסלון כמו אל פצ'ינו מ'הסנדק' עם תנועות של עבריין, משמיע קולות." סדרת התצלומים במסדרון שתיעדה את מצעד התחפושות לאורך השנים לא השאירה מקום לספק לגבי החג המועדף בבית: "בכל פורים היינו נוסעים להצטלם מחופשים ב׳פוטו עמוס׳ בקריית שמונה, ומסיימים את יום הכיף במסעדה. אור אהב לאכול ב'מקדונלד׳ס' ובכל נסיעה עיניו נמשכו לשלט הגדול עם הסמל הצהוב. כל הניסיונות להסיח את דעתו ולהפנות את מבטו לצד השני של הכביש כאילו יש שם משהו מעניין רק כדי להגיע כבר הביתה, נכשלו כישלון חרוץ." בשנתו האחרונה בתיכון, התחפש עם חבריו ל"נחמן מאומנים", והחבורה כולה הסתובבה בין הכיתות והרקידה את התלמידים. "רק רצינו לעשות שמח וליהנות כמו שאור אהב לעשות," סיפר אחד מהם, "אני חושב שהוא היה מאושר." אור היה משפחתי מאוד, אהב את הוריו ואת אחיותיו בכל מאודו והעמיד לרשותם את שלל כישוריו ויכולותיו. "כילד בכיתה א'–ב' אור הביא לי מתנה ליום ההולדת," סיפר אביו, "בקבוקון עם בושם שהכין בעצמו מפרחים בגינה, ארוז יפה בתוך קופסה מהודרת. כשגדל הפך לטכנולוג של הבית, פתר בשנייה עניינים במחשב, בטלוויזיה, התקנות, חיבורים, סידר כל דבר." על אף הפרש הגילים בינו לבין אחיותיו – חמש שנים מאופק ועשר שנים מאלמוג – הוכיח שוב ושוב כי ידע וחוכמה אינם קשורים לגיל או לתואר. "אנחנו יושבות, לומדות, מתאמצות, והוא, בלי שום ניסיון או רקע בתחומים שלמדנו, מציץ בנוסחאות וקולט מייד מה צריך לעשות. הוא אהב לעזור, ועשה זאת תמיד בצניעות, ובלי לבקש קרדיט." החיבור העוצמתי של אור לישראליות קיבל ביטוי במישורים שונים, כמו אהבת הטיולים בארץ. "בכל שנה בגשמים הראשונים היינו קופצים למפל סער," כתבו אחיותיו, "רואים זרימה, עושים את הסיבוב הקצר, אוכלים תורמוס וחוזרים הביתה. כל הזמן דאגת לומר לנו כמה שאתה אוהב את החיים בקיבוץ והצהרת, 'זה הבית שלי לתמיד.'" אהבתו למוזיקה ישראלית הייתה היבט נוסף; הוא הקפיד ללכת להופעות, יצר פלייליסטים במגוון סגנונות, והקשיב לשירים האהובים עליו כמעט בכל רגע נתון. אהבה זו חלק עם אופק, הנפש התאומה שלו: "כשהייתי סטודנטית לא תמיד היה לי כסף לצאת להופעות, אבל את אור זה ממש לא הטריד. כשיצאנו להופעות או למסעדות תמיד היה את האח הקטן עם הלב הגדול, שאהב לשלם – שיהיה לכולנו טוב." אור היה חדור מוטיבציה להתגייס לשירות קרבי. בצו הראשון, משהתברר כי הפרופיל הרפואי שנקבע לו נמוך, כעס והחליט להיאבק כדי להעלותו. במשך כל כיתה י"ב התייצב אצל רופאים, שלח מכתבים לכל גורמי הצבא ולא ויתר, עד שהעלו לו את הפרופיל ל-72. כששובץ לשריון, היה מאושר. "כמי שגדל על מורשת קהלני, של גדוד 77 עם סיפורי הגבורה בגולן, זאת הייתה עבורו הפסגה." כך, על רקע מגפת וירוס הקורונה, נכנס למשטר אימונים ותזונה כדי להגיע מוכן ליום הגיוס, והשיג את היעדים שהציב לעצמו. באותה תקופה, עבד במרכול של הקיבוץ. "אור, בדרכו הצנועה," סיפרה אימו, "החליט להעביר משלוחים לכל הקשישים שבקיבוץ, ולכל מי שפחד לצאת מהבית. מבחינתו זה היה מובן מאליו, שצריך לעזור למי שקשה להם. זה היה אור." אור התגייס לצה"ל ב-9 באוגוסט 2022, הוצב בחיל השריון והוכשר כתותחן בצוות טנק בפלוגת "מלכות חרמון" בגדוד 77 – "עוז" בעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7). גם כאן המשיך להפיץ את אורו ולפזר את קסמיו, דאג לחברים וניסה לייצר תחושה של בית. "כל מי שהיה חסר לו משהו ידע שאפשר לפנות לאור," סיפרו, "מחפשים לנשנש משהו בערב? לאור יש. צריך סיגריות? לאור יש. צריך קפה? לאור יש. זה פשוט היה הטבע שלו, לראות את האחר ולהיות בשביל כולם." על מידת השפעתו, שחלחלה גם לסגל, סיפרה קרן, מדריכת השריון: "כמה אופטימיות הוא הביא לשיעורים. היו לנו שיחות טובות ועמוקות, ישבנו לא מעט בשטח ודיברנו על החיים." לאחר שצבר ותק, החל לשאת עיניים לעבר תפקיד פיקודי. כהכנה לכך, החליטו מפקדיו לשבצו בטנק של סגן מפקד הפלוגה. עם צוות זה ירד למוצב נחל עוז, שם תפסו לוחמי גדוד 77 את קו הגבול עם רצועת עזה. בחגי תשרי תשפ"ד חגג אור את יום הולדתו העשרים, מלא ציפייה לקראת חלקו השני של השירות. בערב שמחת תורה התקשר למשפחה בסיום משחק פינג-פונג וסיפר כמה כיף לו. בשיחה עם אופק שיתף במחשבה לתוכנית עתידית – לעשות את "שביל ישראל" בתור "הטיול של אחרי צבא" – "כי אמרת שאתה רוצה להכיר את הארץ שלנו לפני שאתה מכיר מקומות אחרים." בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. עם תחילת המתקפה הוקפץ אור עם צוות הטנק של סגן מפקד הפלוגה לגדר המערכת. במשך כשעתיים ניהלו קרבות קשים, חיסלו מספר רב של מחבלים וסייעו בהדיפתם. כשהחלה הלחימה בתוך מוצב נחל עוז נקראו לשוב אליו, וניהלו קרב קשה. במהלך הקרב נורו לעבר הטנק טילי נ"ט (נגד טנקים) שהשביתו את פעולתו. הטיל השלישי פגע באזור שאור ישב בו, והוא נהרג. עימו נפל חבר צוות נוסף. בזכות לחימתם העיקשת וגבורתם של אור וחבריו ניצלו החיילים במוצב ששהו במיגונית. במשך ארבעה ימים שררה אי-ודאות באשר לגורלו, עד שהתברר כי נפל בקרב. רב-טוראי אור מנשה אביטל נפל בקרב במוצב נחל עוז ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ מרום גולן. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. על מצבתו חקקו אוהביו מילים מהשיר האהוב עליו, "אור החיים" של עומר ובניה ברבי, שלצליליו נטמן: "תראה אור, אור החיים; חוף מבטחים, תראה יש מגדלור". כתבו בני משפחתו: "אור שלנו, כשמו כן היה – אור גדול בחיים שלנו! אדם שמח, תמיד מוצא את הטוב בכל דבר, חי את החיים, מגשים את החלומות שלו. ידע מה נכון עבורו ומה הוא רוצה, ודאג להקשיב לליבו ולכבוש כל יעד שהציב לעצמו. במותו השאיר לנו את שמחת החיים, את האור, את האופטימיות והצחוק, וכך נרצה לזכור אותו – בחור חכם, עקשן, שמח ושטותניק. תודה על עשרים שנה של אור בחיים שלנו, שלימדת אותנו מסרים כל כך חשובים. נזכור וננציח את המורשת שלך." במלאות שלושים לנפילתו ספדה לו אחותו אופק: "היי חורקה, היום לפני ארבעה שבועות נפלת בקרב, בהגנה על חבריך, על הבסיס שלך, על המדינה שלך שכל כך אהבת. אתה בטח יושב למעלה מסתכל עלינו וצוחק, וגם כועס שבכל מקום מפורסמות תמונות שלך, ואתה בטח מצחיק שם את כולם. היו לך הרבה חלומות עוד להגשים, הרבה חוויות עוד לעבור, ומה עכשיו?! אני רוצה להודות לך על עשרים שנה שחיית איתנו. על שמעבר לאח שלי היית החבר הכי טוב שלי. על שתמיד היינו אחד לצד השנייה, ברמה של לדעת הכול. על שנראינו והתנהגנו כאילו אנחנו בכלל תאומים. תודה על שדאגת, תמכת, גוננת ועזרת לי בכל דבר למרות שאני אחותך הגדולה בכלל. תודה על שהיית האח הכי טוב שאפשר לבקש! אוהבת אותך לנצח." הספדה של אלמוג, האחות הבכורה: "אור, אח שלי הקטן, הלכת לישון לתמיד, במרום גולן שכל כך אהבת, ישן בנוף הכי יפה שיש. ולנו נשארו רק זיכרונות וחלומות, שכבר לא תגשים איתנו. תודה שנכנסת לחיי כשהייתי כבר מספיק גדולה לזכור ממך כל כך הרבה. תודה על עשרים שנים שהיית האח הקטן הכי טוב שיכולתי לחלום עליו. אני אוהבת אותך כל כך." אור הונצח במקומות רבים ובמפעלים שונים. אבן על שמו הוצבה ב"שביל הנופלים" בקיבוצו, מול הנוף הירוק והקסום שאהב כל כך. שמו נחקק באנדרטת חטיבה 7 שליד צומת קצרין דרום (קצביה), במרכז רמת הגולן, שם השתתף, זמן קצר לפני נפילתו, במשימות ההקמה והשיפוץ. ערבי חברותא לזכרו נערכים במסגרת פרויקט "אחים לנצח: הופכים זיכרון למורשת" של עמותת "נפש יהודי", המחברת בין סטודנטים חילונים ללימודי תורה. בערב הראשון, סיפרה אימו על אחת מאותן אלומות אור שהשאיר אחריו: "אור נהג להזמין מהאינטרנט. לאחר לכתו התקבלה חבילה ענקית של חמישים כדורי פינג-פונג... בשביל מי? בשביל מה? בשביל החבר'ה כמובן, שלא יהיה משעמם במוצב. כדורי הפינג-פונג הצטרפו לערסלים, שהצטרפו למאה מברגי הטסטרים, שהצטרפו לערכת הקפה. מבחינתו, אם הוא צריך כנראה כולם צריכים, אז שיהיה לכולם, שכולם ייהנו." במחווה שערך בית הספר התיכון "גימנסיה יצחק נבון" בחולון, הוקדשה תעודת אמצע השנה לזכרו, לצד המוטו שלו – "אף פעם אל תוותר לעצמך ועל עצמך, תגשים את החלום שלך". אחיותיו קעקעו על זרוען את סמל "שלושת הקופים", להנצחת החיקוי והשיח הפרטי המשותף, וכדי להגשים את רצונו מאז גיל שבע-עשרה, ל"קעקוע אחים". בני המשפחה התראיינו לתוכניות שונות, בהן הם מאירים את דמותו ומשמיעים שירים מהפלייליסט שלו. דפים לזכרו הוקמו ברשתות החברתיות "פייסבוק" ו"אינסטגרם" ואוהביו מוזמנים לשתף בחוויות, בזיכרונות וברגעי הצחוק והשטות שחוו עם אור.

Sgt. Or Menashe Avital, 20, a soldier in the 7th Armored Brigade, from Kibbutz Merom Golan, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of the Nahal Oz IDF outpost.

With the start of the attack, Or and his team were sent in their tank toward the border fence, where they battled for two hours against Hamas invaders, managing to kill a number of them.

When they heard of the fighting going on inside Nahal Oz, they returned to the base and there continued to fight Hamas gunmen, until their tank was hit by an anti-tank missile. Another missile hit the area where Or was sitting, and he was killed, alongside the tank commander Staff Sgt. Yoni Golan.

His family was only notified four days later that he had been killed.

Or was buried in Merom Golan on October 12. He is survived by his parents, Eti and Arik, and his older sisters Almog and Ofek.

Born in Moshav Haniel near Netanya, Or’s family moved before his second birthday to Kibbutz Merom Golan in the Golan Heights, where he grew up, according to an IDF eulogy.

The youngest in his family, Or stood out for his sharp intellect even as a kid, his loved ones said, teaching himself computers, math and English and proving able to memorize huge amounts of information.

He was a class clown who loved to entertain his friends, and his favorite holiday was Purim, when he always invested in his costume, his family said. He was deeply connected to Israel, loving to explore nature and enjoying classic Israeli music.

Or fought to enlist in a combat unit, including gathering doctor’s recommendations, working out and eating right, and was thrilled to ultimately join the Armored Brigade on August 9, 2022, where he trained as a tank gunner.

His family said instead of embarking on a post-army trip around the world, Or was planning to hike the Israel Trail after his release, to explore his own homeland before visiting other countries.

His older sister, Ofek, wrote on an Instagram memorial page about how “every song on the radio reminds me of you.”

“The knowledge that you’ll remain 20 forever is incomprehensible, how can it be?” she wrote. “You had so many dreams to achieve, so many experiences still to go through… Thank you for 20 years of being with us, for the many laughs, the nonsense, the experiences, and also the fights.”

Ofek wrote, “More than my brother, you were my best friend. Thanks for us always being together, to the level of knowing everything about each other. For looking and acting like we’re twins, except you stole my height. Thanks for caring, supporting, protecting and helping me with everything even though I was actually your big sister.”

Or’s other sister, Almog, wrote online about the longing, the fact that “you don’t call, you don’t send a message that ‘everything is OK,’ you don’t come home for the weekend.”

“We don’t fall asleep in our disgusting uniforms on the couch anymore, you don’t smoke next to the window and make Mom mad that the smell is everywhere,” she continued. “You don’t eat everything in the kitchen at night when everyone is asleep and you don’t annoy us to ‘go for a walk, go do something.’”

Almog said it “hurts so much that these normal things will never be repeated, and now are just memories. You went to sleep permanently, in Merom Golan that you loved so much, sleeping in the most beautiful view there is.”