Ofir Testa

בנם של בטי וטל. נולד ביום ו' בטבת תשס"ב (20.12.2001) בגבע בנימין. אח לשחר, דביר ושירה הודיה. אופיר, אשר כונה בחיבה על ידי בני משפחתו – "אופוף", גדל והתחנך בגבע בנימין. למד בבית ספר יסודי וחטיבת ביניים "שובו" בירושלים ובהמשך השתלב בלימודים ב"קרית נוער ירושלים" – ישיבה תיכונית מדעית טכנולוגית. נער נבון ורב תושייה, תיאטרלי ובעל חוש הומור, צנוע ושופע קסם אישי. על אופיו המיוחד סיפרה אימו: "נולדת בצ'יק. לא היה לך זמן אף פעם, וככה כמו שיצאת לעולם במהירות, רצית להספיק הכול. בגיל חצי שנה כבר זחלת והגעת לכל מקום אפשרי, בגיל עשרה חודשים כבר רצת בבית. בארבע השנים הראשונות לחייך לא ישנת, וכך גם אנחנו. במה היית טרוד כל כך – זאת לא הבנו. אחד הסיפורים הזכורים לי מילדותך הוא מהיום בו הלכת למגרש עם סנדלים לרגליך וברגע אחד החלטת שלא בא לך סנדלים ופשוט העפת אותם לצפרדע הירוקה שהייתה שם מול המגרש, סתם כי לא היה בא לך לנעול אותם... הבנת את החיים כל כך מהר. ידעת להבחין היטב בין עיקר לטפל. כשהיינו מגיעים לאספות הורים, תמיד רווינו נחת - המורים שלך היו שבעי רצון והציונים שלך היו טובים. אף פעם לא ביקשת עזרה, גדלת כאילו באוויר, הכול בא לך בקלות, היית ראוי להערצה. כנער וכגבר שנהיית, היכן שלא הלכת שימשת מושא להערצה של אחרים, בכל מקום שאליו הגעת הבאת את האור איתך". אהבתו הגדולה הייתה ללימודי תורה, הוא נהנה להעמיק וללמוד על רזי הדת והמסורת היהודית והקפיד הקפדה יתרה על שמירת מצוות. אימו כינתה אותו "הרב שלי" בשל מסירותו הגדולה לתורה ולקיום המצוות. אחותו שחר סיפרה – "הוא למד תורה בתשוקה ואהבה מטורפת. כל זמן שדיבר על כל מה שקשור בתורה, גמרא והזוהר הקדוש, נצצו לו העיניים בצורה שאי אפשר להסביר. ילד שכולו שמחת חיים, אהבת הארץ ואהבת התורה". עם תום לימודיו בישיבה השתלב במכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה" במושב קשת שברמת הגולן, שואב הנאה מהמסגרת הלימודית והחברתית. סיפר חברו: "אופיר היה אדם מיוחד – תמיד חייך ותמיד עזר לכולם, אהב מאוד ללמוד תורה והתמסר אליה. אדם צנוע וצדיק אמיתי. למדנו יחד גמרא מספר פעמים והיינו יחד בחברותא נוספת של לימוד תניא יחד עם הרב שלנו". חבר אחר הוסיף: "הוא לימד את כולנו מהי אהבת תורה, אהבת עם ישראל ואהבת הארץ מתוך צניעות וענווה גדולה, לימד אותנו לחיות חיים מלאים ושמחים תוך דבקות בה', אהבה, שקידה ועמל בלתי מתפשר בתורה ובמידות . ראה את הטוב בכל אדם, בכל מקום ובכל משימה ותפקיד. אפיינו אותו התקדמות וצמיחה מתמדת מתוך שקט, שמחה ושלווה פנימית. פעל מתוך חיפוש בלתי פוסק אחר האמת והטוב". בהמשך השתלב בלימודים בישיבה במצפה רמון עד מועד גיוסו לצה"ל. ביום 13.1.2022 התגייס לצה"ל במסגרת הישיבה ושובץ לשירות בחיל השריון. את שירותו הצבאי החל ב-16.4.2023 ולאחר שעבר הכשרה מתאימה, שימש בתפקיד טען טנק. חייל מסור ואחראי, גם במסגרת שירותו הצבאי ובתקופות העמוסות ביותר הקפיד על לימוד תורה וקיום כל המצוות. דודו סיפר: "הוא היה מלח הארץ, ילד של אהבת הארץ והתורה. לא פחד מכלום, היה ילד ללא פחד. אמר תמיד: 'המטרה שלי - לשרת את המדינה. המצווה של כל יהודי בעם ישראל היא לשרת בצבא על מנת לשמור על עם ישראל ועל ארץ ישראל". חבריו סיפרו על המסירות הרבה והמחויבות שהביע לביצוע תפקידו על הצד הטוב ביותר והוסיפו כי נהגו לכנותו בחיבה "סוטה של טנקים" בשל השעות הרבות שהקדיש לניקוי המאגים (מקלעים). אופיר הוצב לשמירה בגבולה הצפוני של רצועת עזה, ובחג הסוכות תשפ"ד נותר בבסיס בתפקיד. בני משפחתו סיפרו כי לפני כניסת החג שלח להם הודעה ותמונות של הטנק וכתב: "כמה יפה פה בגבול עזה על הגדר, חבל שאני לא יכול לצלם לכם את הנוף פה, כי המצלמה שלי לא טובה". בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. מיד עם קבלת הדיווחים הראשונים על חדירת מחבלים לשטח ישראל ופריצת גדר ההפרדה, עלו ארבעת חברי צוות הטנק בדרכם לכיוון הפרצה בגדר. מערבית לבארי נתקלו בעשרות מחבלים וניהלו מולם קרב נחוש ואמיץ תחת אש כבדה, שבו חיסלו רבים מהם. בקרב זה אופיר נפצע קשה, עף על הצריח ואיבד הכרה. מפקד הטנק סמל ראשון שי לוינסון, נהרג וגופתו נחטפה לעזה, התותחן סמל אריאל אליהו נהרג בתוך הטנק מהדף הרימונים שנזרקו לתוכו. כשאופיר חזר להכרה החליטו הוא ועידו, שני אנשי הצוות שנותרו, להמשיך ולנסוע לאורך גבול הרצועה תוך שהם עולים בקשר מול המפקדה עד הגיעם לקיבוץ רעים. סיפר עידו, נהג הטנק: "הגענו לרעים ואני בעצם מחליט לחצוץ בין השוטרים למחבלים, לחסום באמצע, כדי להגן על השוטרים במקום, לתת להם איזה מרווח נשימה. הטען שלי, אופיר יצא מהטנק באותו רגע, הוא פשוט יוצא. אז לא ידעתי למה". לאחר מכן, התבררה גדולתו – אופיר ראה אדם לא חמוש שסימן לו להיחלץ לעזרתו, ירד מהטנק בכוחותיו האחרונים, כשהוא פצוע קשה מכוויות ורסיסים על מנת לסייע לו. האזרח ביקש ממנו להילחם לצד השוטרים, אופיר אמר לו שהוא לא יכול להילחם, שזרקו להם רימונים לתוך הטנק ושהוא פצוע קשה. האזרח הציג תעודת לוחם ואופיר מסר לו את הנשק, על מנת שיוכל להילחם ולהגן על עצמו. כשרצה אופיר לחזור לטנק הוא נורה ונהרג. רב-טוראי אופיר טסטה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל . ספדה לו אימו: "אוי אופוף שלנו המהמם, הסיפורים עליך לא נגמרים וכולם כל כך כואבים את לכתך בטרם עת. עשרים ואחת שנים שקיבלנו אותך במתנה. אם רק הייתי יודעת שהזמן שלנו איתך כל כך קצר... אני מבינה שחיית חיים מלאים, שאהבת את כל מה שעשית, שתווית לך דרך שרק אתה יכול ת להבין כמה היא נכונה לך, רק אתה לימדת אותי באמת שהכול הבל הבלים. לאבד אותך בגיל עשרים ואחת לא היה מתוכנן. כבר דיברנו לא פעם על השידוך שיהיה לך, על האישה המסתורית שתביא לנו הביתה ועל איך אני אסתדר איתה. כבר אמרת שתגדל את הילדים שלך בשומרון ותלך ליישב את הארץ כמו שכתוב בתורה. אני מבינה עכשיו כל כך הרבה דברים שלא קלטתי קודם. הרי בניגוד לאופן בו גידלנו את אחיך, לדרך שהתווינו להם, אתה התווית לעצמך את הדרך. בלכתך נתת לי שיעור לחיים אך הדברים שעוד לא מצאתי להם פתרון הם - איך מתקנים לב שבור? איך מתמודדים עם געגוע? איך חוזרים לשגרה כשיש כזה בור בנשמה? איך משלימים את החסר? ילד שלי, נוח על משכבך בשלום. אוהבת אותך כל כך. שלך תמיד, אימא". כתבה שחר אחותו: "אופירי, אחי הקטן. בשום סיטואציה בעולם לא דמיינתי שאצטרך לקבור אותך מוקדם כל כך. משבת בבוקר אני מספרת לעצמי שאתה 'המאמין שלא מפחד'. האמונה שלך היא זאת שהרגיעה אותי, הידיעה שאתה נמצא בשטח מתוך שליחות, מתוך קידוש השם. טובת העם תמיד הייתה לפני טובתך האישית וגאולת ישראל תמיד הייתה בראש מעייניך. אני גאה בך אחי, אני אוהבת אותך. אני יודעת שאתה שלם, אני יודעת שאתה לא מפחד. אף פעם לא פחדת מכלום, תמיד הרגשת את אלוהים איתך, לא היה לך ספק מעולם. אופוף, נשמה גבוהה שאתה, גיבור ישראל, תודה על הזמן איתך. תודה על הצחוק, על ההומור המשובח שלך, תודה על ההזדמנות להכיר אותך, תודה על המאמצים התמידיים שלך לזכות אותנו, להפוך אותנו ליהודים טובים יותר, תודה על הזכות להיות אחותך. נוח על משכבך בשלום אחי". כתב דוד חברו: "לקח לי הרבה זמן לכתוב את ההספד הזה למרות שהיינו קרובים. לא יכולתי להשלים עם המציאות... היו שלובים בו רצינות והתחייבות למקצוע, חשיבות הקודש, פשטות ושמחת חיים אופיינית... אני מאחל שנזכה ללמוד מהגבורה שלו, ממסירות הנפש שלו ומייחל לשאוב מזה עוצמות וכוחות אלינו. מתגעגע". אופיר מונצח באתר חטיבת השריון ובאתר ההנצחה remember.bio שבו תמונות מתחנות חייו השונות, קטעי וידאו ודברים שכתבו לזכרו. כחצי שנה לאחר נפילתו התגייסה הקהילה בשכונת פסגת זאב בירושלים והקימה בית כנסת לזכרו ועל שמו, "תפארת אופיר". כיתה בבית הספר "שובו" בירושלים שם למד נקראה על שמו. עץ לזכרו נשתל בגינה הקהילתית בפסגת זאב בירושלים, ובישיבה מדברה כעדן בה למד אופיר מקימים גינה לזכרו.

Sgt. Ofir Testa, 21, a soldier in the 7th Armored Brigade, from Jerusalem, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of southern Israel.

Stationed on a base near the Gaza border where he had been assigned just three days earlier, Ofir and his comrades — Staff Sgt. Shay Levinson, Sgt. Ariel Eliyahu and Cpl. Ido Somech — were sent toward the site of the Supernova music festival in their tank, according to Channel 12 news. They battled a number of Hamas invaders near the border, before the tank was hit by a grenade and Ofir was seriously wounded, but took control of the tank and kept moving.

They spotted what they thought were IDF soldiers, but quickly realized were Hamas terrorists who had stolen a military vehicle. They kept moving and came across the site of the festival, where there were major firefights going on. Ofir got out of the tank and with his final strength, gave his weapon to a festival guard who was fighting the terrorists unarmed, his family said, saying he was too wounded to keep fighting. Ofir turned to head back to the tank and was shot dead.

Ariel and Shay were also both killed, while Ido was seriously wounded but survived, and managed to use the tank to save some of the fleeing partygoers. Shay’s body was kidnapped by Hamas into Gaza where it remains to this day; his death was only confirmed in January.

Ofir was buried on Mount Herzl in Jerusalem on October 10. He is survived by his parents, Betty and Tal and his siblings Shahar, Dvir and Shira.

Born and raised in the Pisgat Ze’ev neighborhood of Jerusalem, Ofir was the second of the four siblings, and attended religious schools in the capital. After graduating high school, Ofir studied first in a yeshiva in the Golan Heights and then in Mitzpe Ramon, before ultimately enlisting in the IDF at age 20.

Rabbi Yehudah Rosencrantz, the principal of the Boys Town Jerusalem, where Ofir went to high school, said that “over the six years that Ofir attended Boys Town Jerusalem, he always had a smile on his face. You couldn’t help but be happy when Ofir was there.”

His uncle, Shimon, told a local news outlet that “Ofir was a boy who loved the Torah and the land. He didn’t enlist until he had studied Gemara… when the IDF called him up, he said, ‘I need to learn a little bit more about loving the land in order to serve the country.’ He kept studying until he felt ready to enlist.”

“He was the salt of the earth, he wasn’t afraid of anything, he was a boy without fear,” his uncle added. “He always said, ‘This is my goal, to serve the country. This is a mitzvah.’ He was a modest kid, would do good in secret without anyone knowing, modestly, humbly.”

In an online eulogy, Ofir’s mother, Betty, noted that “unlike the way we raised your siblings, the path which we guided them to, you navigated your own path, when you understood how you wanted to develop, the direction you wanted to take.”

He was born in a rush, “you never had time, and just how you came into the world quickly, you wanted to get to everything,” she said. “At six months you were crawling to everywhere you could reach, at 10 months you were already running in the house. The first 4 years of your life you didn’t sleep and so neither did we — what you were so worried about, we never understood.”

Betty wrote that Ofir “grew up and understood life so quickly. You knew how to differentiate the wheat from the chaff, at parents’ night we were always so proud, your teachers were always satisfied, and your grades were always good. You never asked for help… everything came easily to you… Everywhere you went, you brought your light with you.”