Shachar Zemach

בנם הבכור של שלומית ודורון. נולד ביום ט"ו בניסן תשמ"ד (17.4.1984) בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר. אח גדול לירדן, איתי, שי ועידו. שחר גדל והתחנך בקיבוץ בארי שבעוטף עזה, אליו עברה המשפחה כשהיה פעוט. הוא למד בבית ספר יסודי מקומי ובתיכון האזורי, השקיע בלימודים, אך השאיר תמיד זמן לבילויים עם החברים. החבורה שהקיפה אותו הייתה מגובשת, מלאת הומור ושוחרת מעשי קונדס, ושחר, בעל ההומור העוקצני והציני, בלט בהקנטותיו שהפכו לחלק בלתי נפרד מההווי הכיתתי. עם חבריו הצטרף כחניך לתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד". בשעות הפנאי עבד בפינת החי שבקיבוץ, עשה תורנויות חליבה ברפת, אהב לרכוב על סוסים. היה בו רצון גדול לתרום לחברה ולכן, כשסיים את לימודיו בתיכון, התנדב לשנת שירות בקהילה החינוכית-התיישבותית "ניצנה" שבנגב. בתום שנת השירות התגייס לצה"ל. בתחילה התקבל לקורס טיס אך לאחר מספר חודשים הגיע לפלס"ר נח"ל – פלוגת הסיור המובחרת של חטיבת הנח"ל. שחר, שניחן במנהיגות טבעית וביכולת הדרכה, התבלט לאורך המסלול והפך למפקד צוות מבלי שהיה קצין. הוא ביצע את תפקידו במקצועיות ובקפדנות והוסיף לתוכנית הפיקוד הסטנדרטית שיחת לימוד שבועית, בה העביר לפקודיו תכנים רציניים הקשורים לתפקידם וכן תכנים קלילים יותר, כגון הדרכה על סוגי קפה. עם השחרור, חזר לבארי ועבד בבית הדפוס של הקיבוץ במשך כשנה. בהמשך, יצא לטיול גדול בעולם שכלל חוויות רבות ומגוונות - עבודה כמוכר ב"אוטו גלידה" בארה"ב וכמאבטח טירה באירופה, ורפטינג בדרום אמריקה שבמהלכו שבר את ידו. כשחזר מהטיול, נרשם לתואר ראשון בכלכלה, פוליטיקה וממשל באוניברסיטת "בן גוריון בנגב", בבאר שבע. בזמן הלימודים, התגורר בבאר שבע ונהג לארגן בחצר ביתו ערבי שירה בציבור ובירה. התפרנס, בין היתר, מכתיבת מאמרי דעה פוליטיים לאתרי אינטרנט שונים. בהמשך, למד לתואר שני בכלכלה, כתב מאמרים בנושא הפנסיה ואף הרצה בכנסים בתחום. באותה התקופה פגש את עפרי, והשניים התאהבו ועברו להתגורר יחד בתל אביב. שחר עבד בתחילה בחברה לייעוץ כלכלי-אסטרטגי ובהמשך עבד באגף החשב הכללי במשרד האוצר בירושלים. החתונה שלו ושל עפרי נערכה בקיבוץ בארי, בטקס אזרחי ששניהם כתבו יחד עם חברים. מספר חודשים לאחריה, השניים עברו להתגורר בבארי, ושלוש שנים לאחר מכן נולדה בתם הבכורה, אלה. שחר המשיך לעבוד בירושלים, אך כשאלה הייתה בת שנה, קיבל הצעה להיות סמנכ"ל הכספים של "דפוס בארי", ונענה לה בשמחה. הוא אהב את התפקיד וראה את עצמו מתפתח בבית הדפוס המשגשג. "שחר הכניס אנרגיה חדשה ורעננה אל אגף הכספים, להנהלה ולארגון בכלל", סיפרו עליו בבית הדפוס. "הוא הביא חשיבה יצירתית, רחבת אופקים, תמיד מחוץ לקופסה. לא פעם הוא היה הקול היחיד השונה בחדר. הייתה לו דעה מוצקה על כל דבר ולא פחד להביע אותה, גם אם לא הייתה פופולרית. "מלבד תפקידו כמנהל הכספים, שחר התגייס להיות איש הרגולציה שלנו... בתחום זה, שלא היה האזור הטבעי שלו, הוא פרח בכישרון והביא ל'דפוס בארי' הישגים מדהימים. שחר היה מנהל אכפתי ומעורב בחיי העובדים שלו... אדם חרוץ שלא פחד ממשימות ומאחריות. הוא היה מקצוען, איש כספים מלא אידיאולוגיה, נחוש ודעתן, וחבר הנהלה בועט ולא מתפשר". במקביל לעבודתו בבית הדפוס, שחר ניהל בהנאה רבה את תהליך השיפוץ של דירה גדולה יותר בקיבוץ, ועם סיומו עבר להתגורר בה עם עפרי ואלה. בדירה זו נולד בנם השני, נטע. שחר היה אבא נפלא שידע לדבר עם ילדיו בגובה העיניים ונהנה לייצר איתם חוויות משותפות. הם יצאו יחד לטיולים רבים ברגל, בג'יפ או באופניים, קטפו תאנים ותותים והכינו מהם ריבות. טיולים ויציאה לטבע היו מהפעילויות האהובות על שחר, שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה. השגרה היומיומית שלו כללה ריצה במרחבי הנגב ואימונים לריצת מרתון, שאותה השלים לראשונה ב-2022. בכל פעם היה יוצא לריצה של שעתיים-שלוש בשדות, עד לגדר של רצועת עזה ובחזרה, כשבאוזניות מוזיקה של האומנים האהובים עליו: סיימון וגרפונקל, תיסלם וברוס ספרינגסטין. חבריו הרבים מספרים שהיה בו שילוב מושלם של רצינות וקלילות: בבוקר לובש חליפה של מנהל כספים, בערב מדליק מדורה עם הילדים וכשהם הולכים לישון - מזמין את החבר'ה לנרגילה. יזם סדרתי שתמיד ייצר הזדמנויות לחיבור, הזמין את חבריו לטיולים בשטח עם מדורה וסיר "פויקה", צפייה במשחקי כדורגל של קבוצת ליברפול או "מכבי חיפה", משחקי כדורגל בטורנירים של הקיבוץ והמועצה או כל פעילות משותפת אחרת. הייתה בו תאווה גדולה לחיים, אהבת אדם ואופטימיות, ויכולת לראות כל אתגר כהזדמנות. הוא אהב לבלות במסעדות טובות, נהג לצטט משפטים מסרטים כמו "ביג ליבובסקי" ו"מלכוד 22" וכתב פרודיות על שירים עבור כל חבר שהתחתן. כשלקח על עצמו אחריות, נשא בה במלוא הרצינות והקפדנות. כך, כשהתנדב להיות אחראי על מחסן הטיולים של הקיבוץ, קנה את הציוד הדרוש וניהל מעקב צמוד ומדוקדק אחר הפריטים שהושאלו. את כל מה שעשה בחייו עשה בדרכו שלו, על פי הערכים שבהם האמין. הוא הקפיד להיות תמיד בעשייה ולא היה מסוגל לשבת בבית ולא לעשות כלום. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. שחר, שהיה חבר בכיתת הכוננות, הוזנק מיד עם תחילת המתקפה. כהרגלו, היה מוביל ונחוש, ידע בדיוק מה צריך לעשות והשרה ביטחון על כל מי שנלחם לצידו. כשנפתחה נקודת טיפול בפצועים במרפאת השיניים של הקיבוץ, התמקם בה עם חבר נוסף מכיתת הכוננות, ויחד אבטחו את המקום והדפו את המחבלים. הוא נלחם במשך יותר משבע שעות, בגבורה ובחירוף נפש, עד הכדור האחרון, תוך שהוא צועק למחבלים באנגלית: "אני לא האויב שלכם". בסביבות השעה 14:00, נגמרה לו התחמושת. רק אז הצליחו מחבלים לפרוץ אל מרפאת השיניים ושחר נורה ונהרג במקום. רב-סמל ראשון שחר צמח נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן שלושים ותשע בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בבארי. הותיר אחריו אישה, שני ילדים, הורים, שלושה אחים ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם. אשתו, עופרי, כתבה: "שחר שלי האהוב, כותבת ולא באמת מבינה שכבר לא תחזור אלי, אל אלה המתוקה ואל נטע המתוק... האומץ והתושייה שלך עזרו להציל כל כך הרבה חיים... שתדע שאלה שואלת עליך כל יום, מספרת שעצוב לה שאתה לא נמצא, ולצד זה היא גאה באביה שהגן עלינו ועל שאר הקיבוץ, וללא היסוס יצא מוקדם בבוקר כדי להילחם ב'רעים'. אוהבת אותך תמיד". "שחר אחי האהוב", כתב אחיו הקטן, ירדן, "אהבתי אותך וכל כך הערצתי אותך. היית טוב בכל דבר שעשית ונגעת בכל מי שפגש אותך. איש של אהבת הארץ ושביליה, צדק, יושר וחתירה למען הטוב. שמח על כל השנים שהיו לנו יחד וכל הזיכרונות שיישארו לעד. למדתי ממך כל כך הרבה. השארת אחריך ילדים מתוקים ומורשת של גבורה, מסירות ואהבה". שחר מונצח באתר תנועת "הנוער העובד והלומד" שבה היה חניך, ובעמוד ההנצחה לאוהדי קבוצת "מכבי חיפה" שנפלו במלחמה. סיפור חייו וגבורתו מונצח גם באתר קיבוץ בארי. עמוד לזכרו נפתח באתר memoriz.plus.

Shachar Zemach, 39, from Kibbutz Be’eri, was killed fighting a Hamas invasion of the kibbutz on October 7.

As a member of the kibbutz’s rapid response team, he was recognized as a fallen soldier with the rank of sergeant major in the reserves.

According to Reuters, Zemach and other members of the Be’eri security team, including Eitan Hadad, were guarding the kibbutz dental clinic, which became an ad hoc triage center, as several wounded people lay inside, being treated by Dr. Daniel Levi and paramedic Amit Mann.

But Zemach and Hadad ran out of ammunition and retreated inside the clinic. One survivor heard Zemach shout in English: “Please, I’m not your enemy,” before there was more shooting and another grenade was thrown. Hadad, Levi and Mann were also slain alongside him inside the clinic.

Zemach’s funeral was held in Modiin on October 15 and he was laid to rest in Be’eri a day later. He is survived by his wife Ofri, their two children, Ella, 4, and Netta, 2, as well as his parents Shlomit and Doron and his younger siblings Yarden, Itai, Shai and Ido.

A native of Be’eri, he grew up in the kibbutz, and after his army service got a degree in economics and politics at Ben Gurion University in Beersheba. He worked for many years at the Finance Ministry in Jerusalem, before three years ago when he decided to accept the job of Chief Financial Officer at the Be’eri print shop, according to a kibbutz eulogy.

Zemach was at one point a prominent left-wing activist, member of Meretz and participant of Breaking the Silence, a group of IDF veterans who speak out about what they say are abuses against Palestinians they witnessed while carrying out during their service.

The organization noted that Zemach was a “man of peace, beloved and kind,” who worked with them in the past in organizing tours in Hebron for activists and journalists.

“He was killed with an M16 [rifle] in his hand, but in his other hand there was always an olive branch,” his father, Doron, told Channel 13 news.

עד הכדור האחרון: שחר צמח נלחם עד שאזלה התחמושת – והציל חיים לכתבה המלאה – https://t.co/Oupy3f9mid@maya_aidan pic.twitter.com/JEfx5RsTlH — חדשות 13 (@newsisrael13) October 14, 2023

עד הכדור האחרון: שחר צמח נלחם עד שאזלה התחמושת – והציל חיים

לכתבה המלאה – https://t.co/Oupy3f9mid@maya_aidan pic.twitter.com/JEfx5RsTlH

— חדשות 13 (@newsisrael13) October 14, 2023

His wife, Ofri, told the TV network that it was hard to come to terms with his loss because “Shachar was really the definition of living, of a person who wants to take life by storm, if he sat at home he had FOMO [fear of missing out], he couldn’t sit at home and do nothing, he felt like he was missing out on life.”

His brother, Ido, said, “For me, he was truly a role model. I didn’t say it to him too much.”

The kibbutz eulogy noted that Shachar was a dedicated runner and loved to play and watch soccer games — especially Liverpool or Maccabi Haifa — and to travel and hike around the country. He loved sitting around a bonfire and cooking on it, and also always helped to organize the kibbutz outings.

“His friends said he was the ultimate combination of serious and lighthearted: By day he wore the suit of a CFO, at night he lit a bonfire with the kids, and when they went to sleep he would invite his friends over to smoke hookah,” the eulogy reads. “Shachar was a man with a thirst for life, who loved others, an optimist, brave who saw every challenge in life as an opportunity. This is how we will remember him, and this is how we will continue to talk about him to his children, Ella and Netta.”

His mother, Shlomit, told Channel 13, “Shachar was a wonderful kid. As a mom when I gave birth to him, I felt like the happiest person in the world — to be a mom was all of my dreams coming true,” she said.

She always felt lucky that all of her children lived nearby in Be’eri, Shlomit said.

“I was blessed that all my children were around me, I was the hen, I laid chicks, I want all my chicks to be around me,” she said. “And until now they were always nearby.”