Ofek Arazi

בן הזקונים של חגית ויואל. נולד ביום ד' בשבט תשנ"ה (5.1.1995) בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה. אח קטן לנוריאל ולמאי. אופק גדל והתחנך בניר יצחק, למד בבית הספר היסודי המקומי ובתיכון האזורי. כבן למאמן כדורגל, ספג מילדות אהבה גדולה לספורט, ולכדורגל במיוחד. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" וכן של קבוצת "באיירן מינכן" הגרמנית. ככל שגדל, הפכה הצפייה במשחקים למעין טקס משפחתי משותף לו, לאביו יואל ולאחיו נוריאל. בימים של משחק, נהג לומר לחבריו: "יש בונקר" והם ידעו שבאותו ערב הוא לא פנוי עבורם בשום צורה. את תוצאות המשחקים ניתן היה לנחש על פי הצעקות שלו, אותן שמעו בכל רחבי הקיבוץ, ואם "מכבי חיפה" הפסידה, עדיף היה לשמור ממנו מרחק. לאורך השנים, חבריו למדו איך לרכך אותו לאחר הפסדים, וכשארגנו ארוחה טובה, לרוב על טהרת הבשר, מצב הרוח שלו היה משתפר משמעותית. ב-2013 התגייס לצה"ל, שירת בהנדסה קרבית. אחרי השחרור, חי בחו"ל במשך מספר שנים. כשחזר לארץ, שב להתגורר בניר יצחק ועבד, בין היתר, כרפתן. כן היה באותה עת חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, עד שעזב. במקביל לעבודתו, למד תקשורת ספורט במכללת "ספורט פאנל" בפתח תקווה. מוריו סיפרו שהיה מקסים, מוכשר, בעל תשוקה אדירה לתחומי התקשורת והספורט ונכונות תמידית לקבל ביקורת על מנת ללמוד ולהשתפר. אופק היה אדם גבוה, עם נוכחות שלא ניתן לפספס, וכך גם חווה את העולם – בגדול ובעוצמה. כששמח, שמח בגדול, כשכעס, כעס בגדול, וכשאהב, אהב מכל הלב. הייתה בו שמחת חיים של ילד, חיוך שהאיר כל חדר שאליו נכנס, לב ענק ורגישות אדירה לסובביו. אהבתו למשפחה הייתה אינסופית וחסרת תנאים. תמיד סיפר לחבריו על הוריו, אחיו ואחייניותיו, ושמר איתם על קשר חם וקרוב. אחיו היה החבר הכי טוב שלו, ויחד נהגו לא רק לבלות ולצפות במשחקי כדורגל אלא גם לשיר בטקסים ובהופעות שנערכו בקיבוץ. במרץ 2023 השתתפו במופע לזכרו של המוזיקאי יצחק קלפטר שנערך בקיבוץ. אחד ממארגני המופע כתב: "הערב ממשיך ולבמה עולים בר רודאיף יחד עם נוריאל ארזי ואופק ארזי, שלושתם ישירו את 'שביר'. מיד אחר כך אופק יישאר וישיר את 'אם אתה בסביבה' – אופק הגיע לחזרה הראשונה, נעמד מול המיקרופון, בזיכרון מושלם ובטייק ראשון שר את כל השיר! חנן ואני חייכנו בהשתאות ואופק נירמל את המצב, חייך חיוך רחב ומיהר לראות משחק כדורגל. על הבמה במופע, אופק שר לעיירה שלו, שיר על פשטות ואהבת החיים... וכמו נבואה, אופק יוצא בגלל האהבה הזאת, ביום הארור, להגן על העיירה שלו, ובלי שום הכנה עולמנו הפך שביר ומתפורר בקלות". בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. עם פרוץ המתקפה ביקש אופק, שכבר לא היה איש כיתת הכוננות, לסייע. הוא התקשר לחבר שלא היה בקיבוץ באותו יום, ביקש וקיבל את ציוד הלחימה שלו כדי לצאת להילחם במחבלים. "אין מה לשבת בבית ברגע כזה", אמר לאחד מחבריו, "צריך לעזור לכיתת הכוננות לשמור על הבית". הוא יצא מהבית עם נשק, אפוד וקסדה ועם חיוך על הפנים, שאותו הספיק לתעד לתמונה אחרונה. הגיע אל שער הקיבוץ, שם התנהל קרב עיקש מול המחבלים, הצטרף לחברי כיתת הכוננות ונלחם בחירוף נפש, עד שנפל בקרב. סמל ראשון אופק ארזי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושמונה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בניר יצחק. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. אחותו, מאי, כתבה: "אופק. אין מילים לכתוב. הלב שבור. אח שלנו, אופק, פפי שלנו. יצאת לשמור עלינו, לקחת יוזמה בלב רחב, לא ידעת בכלל לאן אתה נכנס... נפרדת מאיתנו בחיוך גדול שאומר – תהיו רגועים, אני שומר עליכם. אנחנו כל כך אוהבים אותך ומתגעגעים עד כאב, מתפללים שיום אחד נתעורר ונגלה שכל זה היה סיוט. תמיד תישאר האח הצעיר שלנו, צעיר לנצח". אחיו, נוריאל, כתב: "אח שלי היקר והאהוב, איך אוכל להמשיך לצעוק בלעדיך? בלעדיך להגיע למקדש הבווארי? היורו שתכננו לטוס יחד עם אבא בגרמניה... אני וענבל יצאנו השבוע לחופשה במינכן ואחת ממטרות העל נקראה סגירת מעגל – יצאנו לראות משחק יורו ב'אליאנץ ארנה' (המקדש הבווארי) וכמובן שאתה איתנו שם. לא היינו מגיעים לשם בלעדיך. בכל איבר פנימי וחיצוני בגוף ועכשיו גם על החולצה. כל כך מרגש אותי ללבוש את החולצה המדהימה הזאת ששמך עליה... אופק אח יקר, איש ענק ובהתאם גם הלב, בקרוב נרקוד יחד בחתונה שלי! אתה תהיה שם, אין לי ספק בכלל... אני אדאג שאף אחד בעולם הזה לא ישכח אותך ואת מי שהיית. אעשה הכול למען הנצחתך המכובדת והראויה לך... באמת שאני אוהב אותך ובאמת שאני מתגעגע ברמות שלא ניתן לתאר". "אדם גדול עם לב ענק", כתב גיסו, דניאל, "כמה העיניים לא עומדות בזה, כמה הלב מרוסק מזה, ממצב כל כך פשוט שנקרא געגוע! הגיס הכי צעיר שלי, האח הכי קטן במשפחה שלך שבן רגע הפכת להיות הכי גדול בעולם. התנדבת להגן על הבית, הייתי בטוח שאתה בחיפושים עצמיים אחרי עצמך בעולם, אבל מסתבר שכבר הבנת את הכול. בחרת להגן עלינו בשיא התופת. מתגעגע לחיבוק איתך, חיבוק שהידיים לא מצליחות להקיף, חיבוק דוב אמיתי. ידעת לשמוח ולשמח, הספה בבית אחרי הקידוש שוממת ולאחייניות שלך קצת קשוח, אין על מי לקפוץ... אתה חסר לנו, אתה חסר לי. אופק אני אוהב אותך וכל כך מתגעגע, אבל אתה גיבור אמיתי והיום אתה מכיר את הבורא יותר טוב ממני. אני עפר לרגליך במעלות. אני בחיים לא אצליח להשיג את המעלות שאתה הגעת אליהן. קוראים לזה בדת 'קדוש עליון'. מצדיע לך, אוהב אותך, ותודה על מה שעשית ואתה עדיין עושה". גידי, חבר ילדות, כתב: "אופק, פקי, פייפי, חבר יקר ואהוב שלנו... תמיד היית הכי חזק, הכי גדול, הכי דואג, הכי רגיש. בכל פעם שהיינו החבר'ה ביחד במסיבה או באיזה טיול ומישהו היה מציק לנו, היינו אומרים בחיוך: 'אף אחד לא יתקרב אלינו, אופק פה איתנו. אפשר להיות רגועים ואין ממה לפחד'. ועכשיו אתה כבר לא איתנו ואנחנו קצת יותר מפחדים ולעולם לא נהיה לגמרי רגועים... היית החבר הכי טוב שיש, מגיל אפס שרק נולדתי כבר היית שם, תמיד גדול יותר, תמיד שומר עלי, תמיד לידי. תמיד עם החיוך הגדול והנשמה הענקית. הכוונות שלך תמיד היו טהורות, גם אם אתה הסתכלת על החיים אחרת מאיתנו... תמיד בחיים שלי ניסיתי לשמור עליך, בדיוק כמו שאתה עליי, המון שיחות ארוכות של אחד על אחד, על החיים, על עבודה, על זוגיות ואיך אפשר בלי כדורגל, כמה שיחות על כדורגל היו לנו... כל הטוב שלך, כל כך היית שם בשבילנו תמיד, גם ברגע האחרון שמרת, הגנת ונתת את הגוף שלך בשביל לשמור עלינו ועל המשפחות שלנו. הצלת הרבה אנשים, אנחנו חייבים לך את החיים שלנו, רק שלעולם לא נוכל להשתוות אליך. אני יודע שאתה תמיד תהיה איתנו, בלב ובנפש לכל מקום שנלך. אין אנשים כמוך ואתה תהיה איתנו לעד". בעמוד הפייסבוק הרשמי של קיבוץ ניר יצחק פורסמה תמונתו האחרונה של אופק, בדרכו להילחם במחבלים, ולצידה נכתב: "אופק, זאת התמונה האחרונה שלך. מחייך בדרך לקרב האחרון של חייך. היום קברנו אותך. הרגע הבלתי נתפס שזהו. נאהב אותך לנצח – את החיוך והלב הרחב. תודה לך על כל מה שעשית למעננו". אופק מונצח באתר "מכבי חיפה" לזכר אוהדי הקבוצה שנפלו במלחמה. עמוד לזכרו נפתח באתר memoriz.plus ובו סיפורים, זיכרונות ואפשרות להדליק נר זיכרון.

Ofek Arazi, 28, was killed on October 7 while defending Kibbutz Nir Yitzhak from a Hamas invasion.

Since he was a member of the kibbutz’s local security team, he was recognized retroactively as a fallen soldier with the rank of sergeant first class in the reserves. He was laid to rest on October 22.

Arazi, a native of the kibbutz, is survived by his parents, Hagit and Yoel, and siblings Nuriel and Mai.

On the morning of October 7, he was called up by the head of the kibbutz’s security team, Yaron Shahar, to come to the gate of the community and fight back against the terrorist invasion. Both Arazi and Shahar were killed, as were Oren Goldin and several others. Tal Chaimi was taken captive, as were Clara Marman, Fernando Marman, Norberto Louis Har, Gabriela Leimberg and Mia Leimberg; Clara, Gabriela and Mia were later released.

When Arazi got the call, “he smiled his huge smile, put on a helmet and headed for the gate,” according to a statement from the kibbutz. “They fought just a few of them against dozens of gunmen and waited for the army to arrive and help. But that didn’t happen. They fought until the end to protect the home they loved so much. Ofek, a big guy with a huge heart, a captivating smile and endless sensitivity.”

His brother-in-law, Daniel Matari, wrote on Facebook, “You left us young but you left us as a hero who fought for his home! You protected all of us and I’m not even able to thank you. I miss you my love, you will be missed at our Shabbat table… I’ll miss arguing with you about religion, and your laughter,” wrote Matari.

Ofek’s lifelong friend, Gideon Levin Haimi, wrote that it was unthinkable for him to eulogize someone so young.

“You were always the strongest, the biggest, the most caring and the most sensitive,” he wrote. “Anytime we were at a party or on a trip and anyone would bother us, we would always say with a smile, ‘Nobody will come near us, Ofek is here, we can be calm, there’s no reason to be afraid.’ But now you’re not with us anymore, and we are a little more afraid. And we will never be fully calm again.”

Ofek’s sister, Mai Arazi, wrote that she could barely find the words to describe her broken heart.

“You went out to protect us, your wide heart took the initiative, you had no idea what you were getting into,” she wrote. “You left us with a big smile that said ‘Be calm, I’m protecting you.’ We love you so much and miss you so much it hurts. We are praying that one day we will wake up and find that this was all a nightmare. You will always remain our younger brother, forever young.”