Shir Biton

בת אורי ואסף. נולדה ביום ה' בטבת תשס"ד (30.12.2003) באשדוד. אחות צעירה לליעד; אחות בוגרת לאביה. שיר, ילדה מתוקה ומתולתלת, ילדה של בית ומשפחה, נולדה וגדלה באשדוד. כבר בבית הספר היסודי "קשת" שבו החלה את לימודיה, בלטה בכישוריה, בחוכמתה וביכולותיה החברתיות והדגימה שילוב ייחודי של תכונות מנוגדות: עדינה, מנומסת ורגישה, ועם זאת אסרטיבית ויודעת לעמוד על שלה, או במילותיהם של בני המשפחה – "היא הייתה פייטרית לא קטנה." בהגיעה לחטיבת הביניים עברה לבית הספר "מקיף ט'", ולאור נתוניה והישגיה הגבוהים, רצינותה ושאפתנותה, שובצה בכיתת "מופת" לתלמידים מצטיינים. לאורך שנות לימודיה צברה תעודות הצטיינות לרוב, ובתיכון אתגרה את עצמה ובחרה ללמוד באופן מורחב מספר רב של מקצועות. את הבגרויות סיימה בהצטיינות יתרה, בממוצע 118. "היו לה ציפיות מאוד גבוהות מעצמה," אמר אביה, "וזה בא לידי ביטוי בכל תחום שהיא פנתה אליו." שיר הייתה נערה אהודה מאוד, מוקפת חברות וחברים, ונהגה לעזור לכל מי שהתקשה חברתית או שנזקק לסיוע בלימודים. לימים, תכתוב על עצמה: "אני אוהבת להיות בחברת אנשים, לשים לב למתרחש מסביבי, לקלוט אנשים ומה הם מרגישים, גם דברים שלא נאמרים בקול." מעגליה החברתיים הלכו והתרחבו עם השנים, והקשרים הקרובים והחמים שיצרה נשמרו גם לאחר שהחברים התפזרו כל אחד לדרכו. עולמות התוכן המרכזיים בחייה של שיר גילמו את הזיקה המובהקת שלה לגוף האנושי, ואת יכולתה המופלאה להוציא ממנו את המיטב. שיר הייתה ספורטיבית מאוד, גמישה וחזקה, ואהבה מאוד לרקוד. מגיל צעיר נרשמה לעוד ועוד חוגים שנחשפה בהם לסגנונות ריקוד מגוונים: ריקודים סלוניים, ג'אז ו"היפ־הופ", ובהמשך – גם ריקוד על עמוד. "היא הייתה מוכשרת בריקוד וזאת הייתה חוויה נעימה ומרגשת להביט בה רוקדת," סיפרה אימה, "וכשגילתה את אמנות הריקוד על עמוד – למרות הקונוטציות – פתאום הבנו שזה ספורט לכל דבר, עם הרבה מאוד הפעלת שרירים." הריקודים חייבו את שיר לקיים אורח חיים בריא; היא הקפידה על שגרת אימונים בחדר הכושר, ולמרות היותה קטנת ממדים, נהגה להרים משקולות כבדות. את המשיכה לעולם הרפואה, ובעיקר לתחום של הצלת חיים גילתה שיר בגיל חמש-עשרה, בעקבות פרויקט "מחויבות אישית" בבית הספר, שבמסגרתו בחרה להתנדב ב"מגן דוד אדום" (מד"א). משעה שעברה את ההכשרה הראשונית כמגישת עזרה ראשונה התאהבה במקצוע, עשתה מעל ומעבר לנדרש, והמשיכה להתנדב למשמרות עד יומה האחרון. מפגש אקראי עם מנהל תחנת מרחב אשדוד של מד"א העיד על כך שמצאה את מקומה וייעודה: "פעם ראיתי את שיר בתחנה מחייכת חיוך גדול, זורח. שאלתי אותה, 'מה קרה?' והיא ענתה, 'סתם, טוב לי, שמח.' זאת הייתה שיר." הצלת חיים, טיפול והגשת עזרה זרמו בעורקיה של שיר, וליוו אותה גם בשנים הבאות. בהתקרב מועד הגיוס, הגם שנתוניה האישיים אפשרו לה להתמיין ליחידות מובחרות או למסלולים יוקרתיים בתחום הטכנולוגי שהיו פותחים בפניה את הדלתות בעתיד, הייתה נחושה להתמיין לתפקיד חובשת בחיל הרפואה, ולשרת בסביבה המאתגרת ביותר. עם גיוסה לצה"ל, ב-27 בנובמבר 2022, הוצבה בחיל הרפואה, ומייד לאחר הטירונות שעברה בבה"ד (בסיס הדרכה) 10 – בית הספר לרפואה צבאית שבעיר הבה"דים – החלה קורס חובשים. "אני רואה בתפקיד הזה המון משמעות עם אחריות ושליחות עצומה," כתבה בסיום הקורס, "לדאוג לאחר, לשים את האחר לפניי, לראות את מי שמולי חיצונית ופנימית, ולסייע לו ככל הניתן. אני רואה בתפקיד אחריות גדולה גם מעבר להצלת חיים, גם בעזרה ותמיכה נפשית לעומדים מולי. אני מאמינה שלהיות חובשת דורש מקצועיות רבה, ידע ויכולת לקבל החלטות קשות. כל אלה חשובים לי גם בחיים האישיים; תמיד לנסות להשתפר, ללמוד, להקשיב, להגדיל ראש, להתפתח ולעשות את המעבר." שיר לא הסתפקה בכך שהפכה לחובשת צבאית. נוכח משקל גופה הנמוך והפרופיל הרפואי שנקבע לה, הותר לה לשרת כחובשת עורפית בלבד, אך כמי ששאפה לשמש חובשת קדמית, בחטיבה מרחבית, שמה לה למטרה לעלות במשקל כדי לעמוד בקריטריונים. "היא לא רצתה להיות חובשת במרפאה," סיפרו הוריה, "היא חיפשה 'אקשן', רצתה להיות בניידת טיפול נמרץ ולטפל בחיילים פצועים בשטח בזמן תרגילים, בפעילות מבצעית ובמצבי חירום, והיה לה ברור שהיא רוצה לשרת בגזרת עזה שבה הניידת מעניקה טיפול לכל הגזרה – גם לאירועים במישור האזרחי." שיר, שמעולם לא נתנה לדבר לעמוד בדרכה, השיגה גם הפעם את היעד שהציבה לעצמה, ולאחר שהוסיפה למשקלה את הקילוגרמים הנחוצים, ניגשה לוועדה רפואית חוזרת. בקשתה לשיבוץ כחובשת קרבית נענתה; היא הועברה לחיל הגנת הגבולות והוצבה במוצב "נחל עוז" שבחטיבה הצפונית באוגדת עזה כחלק מהטנ"ץ – טיפול נמרץ צבאי. מפקדיה סיפרו על חובשת מוכשרת, ששאפה תמיד להיות מקדימה ולטפל במקרים הקשים ביותר, שתמכה בחבריה ובחיילים שחנכה והעבירה להם תרגולות מופתיות כדי לשמור על כשירותם המבצעית והמקצועית. חברותיה וחבריה לצוות סיפרו על נוכחותה העוצמתית בכל מקום שהגיעה אליו, על שמחת החיים שניחנה בה ועל יכולת נתינה שבאה מהלב. כתבה אביטל: "את התלתלים והחיוך של שיר אי אפשר לשכוח. תמיד נתנה את העצה הנכונה בזמן הנכון. תמיד שמה אחרים לפני עצמה, ויתרה ונתנה אהבה בלי סוף לכל אדם." שיר אהבה את השירות הצבאי למרות התנאים הקשים והיציאות המועטות הביתה, התגאתה בתפקידה וחשה סיפוק על שהיא מגשימה את שליחותה. "בכל התמונות רואים ילדה מאושרת, שכיף לה וטוב לה," אמרה אוֹרי, אימה. מחויבותה לשמירה על כושר נמשכה גם כעת, ומאחר שבמוצב לא היה מתחם אימונים מסודר יצרה כזה יש מאין, דאגה להביא לשם משקולות וגומיות לאימונים, וסחפה אחריה את כל הסביבה. בכל הזדמנות יצאה להתאמן בחדר הכושר שבמחנה "רעים" – בסיס האם של אוגדת עזה. בחופשות הקצרות שבהן יצאה מהבסיס הקדישה זמן למשפחה, נפגשה עם חברותיה, יצאה למסיבות ולמסעדות שבהן התענגה על הקינוחים המתוקים שכה אהבה, ולא ויתרה גם על המשך התנדבות במד"א. "כל עולמה היה הצלת חיים," סיפר אחיה ליעד, "ובכל פעם שהייתה בבית בדקה באפליקציה אם צריכים כוננים והייתה משבצת את עצמה." לאורך שנות שירותה והתנדבותה במד"א הצילה שיר חיים רבים, נחשפה למצבים מורכבים והגישה סיוע לאין-ספור מטופלים. כמי שהאמינה כי לכל אדם מגיע טיפול ראוי, פעלה תמיד על פי הקוד האתי שניסחה בעצמה בראשית הדרך כחובשת צבאית: "אני יודעת שאשמור על הערכים שלי, אדגול בכבוד, הקשבה ואכפתיות. אדבר בגובה העיניים, בהערכה ובענווה מול העומדים מולי. אתן מעצמי הכול כדי לדאוג לחייל/ת שיגיעו אליי ויבקשו את עזרתי. גם אדאג לבטא את האישיות שלי, בקבלה נעימה, אדיבה וחברית, שירגישו בנוח ובטוחים שיש מי שדואג להם." שיר הייתה בעיצומם של מיונים לקצונה. הרצון להעמיק בהבנת גוף האדם ותהליכיו, ללמוד, להתקדם ולהמשיך להציל חיים בערו בה, והיא הצהירה על כוונתה ללמוד רפואה ולהגשים את חלומה – להיות לרופאה. "היו לנו המון שיחות בנושא," סיפר אביה, "בכל זאת, להיות רופא בישראל זה לא העתיד הכי ורוד שיש, אבל שיר הייתה חדורת מטרה והכול הכווין אותה לשם: ההשקעה האין-סופית בלימודים עם הבגרויות המוצלחות והציונים הגבוהים." בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. בזמן מתקפת הפתע הרצחנית על יישובי העוטף, שיר הייתה בתורנות שבת במוצב "נחל עוז". בשעה 06:45 הספיקה להקליט הודעה לאימה ולעדכן שמצאה מחסה מפני הטילים במיגונית. בקול יציב אמרה: "אימא, זאת שיר, זה מהטלפון של אחת החובשות שאיתי, אני לא כל כך יודעת מה קורה פה, תכף נבין, אבל אני אוהבת אותך, אני אעדכן אותך, תכתבי לי שכולכם בסדר..." ברקע, נשמעו צרורות כבדים של ירי. בהמשך ההודעה נשמעת שיר אומרת "כנראה שיש פשיטה על המוצב... כרגע אני בסדר..." קרב מוצב "נחל עוז" היה אחד הקרבות הראשונים שהתנהלו בשבעה באוקטובר, מול עשרות רבות של מחבלים שפשטו עליו. שיר שמרה על קור רוח ונלחמה בגבורה עד הרגע האחרון. בדיעבד, למדו בני משפחתה כי לאחר שהמחבלים השליכו רימונים לתוך המיגונית, היא הצליחה לסגת לאזור המגורים, לקחת את הנשק ואת הטלפון הנייד מחדרה, ויחד עם חברתה לטנ"ץ, סמל-ראשון ירין מארי פלד, הצליחו להדוף בירי מחבל שניסה לחדור לחדרן. שיר אף הספיקה לדווח על כך לחברי הצוות בקבוצת הוואטסאפ, ושאלה אם יש עוד מחבלים. בסביבות השעה 08:15 הושלך לעבר חדרן רימון, וכשיצאו לעבר המסדרון, נורו שתיהן מטווח קרוב ונהרגו. חדרן וכל חפציהן נשרפו כליל. תחילה נחשבה שיר נעדרת, והיה חשש גדול כי נחטפה לרצועה. הבשורה המרה על נפילתה הגיעה כעבור יומיים. רב-טוראי שיר ביטון נפלה בקרב במוצב "נחל עוז" ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בת תשע-עשרה בנופלה. הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד. הניחה אחריה הורים, אח ואחות. לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל. על מצבתה חקקה משפחתה את המילים: "שיר שלנו, תודה על הזכות לחיות לצידך; תודה שהיינו שותפים להצלחותייך; תודה על דרכך המיוחדת שכולה עזרה ונתינה, דרך אותה הובלת בדרכי נועם וענווה; לא ניפגש עוד בחיינו, אך בכל שעה ובכל מקום את איתנו ובליבנו. נוחי לך על משכבך בשלום ילדה אהובה." כן נחקקו מילים משירו של זוהר ארגוב "אל נבקש" (מילים: תמי לוי; לחן: משה נגר): "יש לפעמים שסיבה לא נודעת / אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד." ספדה לה אימה: "שיר אהובה שלי, זכיתי בך לתשע-עשרה שנים מלאות. כל רגע בחיים הקצרים שלך היית האור שלי, השמחה שלי, הגאווה שלי! ילדה שאהבה ונתינה אין-סופית הייתה בך. מבטיחה לך שלעולם תהיי שלי ובליבי ולא אפסיק להזכירך בכל מקום בו אהיה כי אין ראויה לכך יותר ממך! אעשה הכול בשביל להמשיך את דרכך שכולה עזרה ונתינה. מצדיעה לך, גיבורה של אימא, נוחי על משכבך בשלום." כתבה חברתה הקרובה בר: "שיר שלי, הילדה הכי יפה בגן. עם העיניים הכי יפות והשיער המתולתל הכי יפה. היית הבן אדם הכי טוב שאני מכירה, חייכנית, מאושרת, טובת לב בכל מובן המילה. אהבת את החיים כל כך. היית לי לבית, חברת אמת שלי, אשת סודותיי. בכל מקום שנכנסת אליו הרגישו את ההילה שמעלייך, החיוך, הרגש. אהבת לרקוד, אהבת לשמוח, אהבת להציל חיים, חלמת להיות רופאה. היית לביאה ופנתרה, נלחמת עד הרגע האחרון, וככה אנחנו נזכור אותך לתמיד. הייתה לי הזכות להכיר אותך ולהיות חברה שלך, לימדת אותי מהי אהבה ללא תנאים ומהו ערך החברות." בעיזבונה הדיגיטלי של שיר נותרו סרטונים רבים המתעדים את האור והשמחה שהפיצה סביבה ואת היותה רקדנית בחסד. סיפור חייה ונפילתה סוקרו בהרחבה באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, ובני המשפחה התראיינו לכלי התקשורת והאירו את דמותה. משפחתה של שיר בחרה להנציחה בדרך שתמשיך את דרכה – הצלת חיים. ניידת טיפול נמרץ ואמבולנסים על שמה נתרמו לתחנת מגן דוד אדום באשדוד, שם גם נחנך ב-9 במאי 2024 חדר הדרכה לזכרה. את טקס ההשקה בתחנת מד"א הקדימה צעדה שיצאה מבית המשפחה, שמשתתפיה הרבים לבשו חולצות עם תמונתה והניפו שלטים עם הכיתוב ברוח ערכיה – "כשנותנים מקבלים". אמבולנסים נוספים נתרמו לעיר אשדוד לזכרה של שיר ולזכר מתנדבי מד"א שנפלו במערכה. בית הספר "מקיף ט'" באשדוד החליט להנציח את שיר בפרויקט "מכשיר לחיים" שנועד להעלות את המודעות בקרב בני הנוער להתנדבות במד"א, להצלת חיים ולתרומה לקהילה. במהלך שלושת ימי הפרויקט, שהתקיים בינואר 2024, נחשפו התלמידים לסיפור חייה בהרצאה שהעביר אביה; תלמידי כיתות י' השתתפו בקורס הגשת עזרה ראשונה, ובני שכבת י"ב ובוגרי בית הספר הוזמנו לתרום דם. ביוזמת הוריה, השיקה חברת "יטבתה" את משקה החלבון "SHIR" שחולק בקרב באי ה-"Gym" – מרכז הספורט והנופש גן יבנה ששיר התאמנה בו. באתר ההנצחה "memoriz+" הוקם דף לזכרה ובו, לצד תמונות, זיכרונות וסיפורים, מופיעה ההקלטה המצמררת בקולה – ההודעה האחרונה שקיבלו ממנה בני משפחתה זמן קצר קודם לנפילתה.

Sgt. Shir Biton, 19, a medic in the Gaza Division from Ashdod, was killed battling Hamas terrorists at the Nahal Oz outpost on October 7.

When rocket sirens started blaring early that Saturday morning, Shir ran for the shelter, and updated her parents that terrorists were infiltrating the base.

“I don’t really know what’s going on here, soon we’ll figure it out, but I love you and I’ll update you when everything is OK,” she told them in a voice note from her friend’s phone.

Shir was considered missing for two days before her parents were informed that her body had been found. They later found out that she had run from the shelter to her room on base, encountering and killing a terrorist along the way, and then was killed near her room by another terrorist who had infiltrated the outpost.

She is survived by her parents, Ori and Asaf, and her siblings Liad and Aviya. She was buried in Ashdod on October 12.

A dedicated volunteer with the Magen David Adom emergency service, her family said that she dreamed of studying to become a doctor after she completed her mandatory army service. Shir’s parents chose to memorialize her by purchasing an MDA ambulance in her honor.

“Shir was a MDA volunteer for five years, even before she was a paramedic in the army, she contributed so much at MDA, even on weekends when she would come home [from the army] she would first set a MDA shift, to save lives, and only afterward prioritize anything else,” her mother, Ori told Army Radio.

“We chose to commemorate her and continue her path and her spirit by buying an ambulance which will continue to save lives, and will continue to be for others, and to try just a little bit to continue what she dreamed of,” Ori added.

Ori told a local Ashdod news site that Shir was very happy with the path of her army service: “In all the photos of her you can see a really joyous girl, who is happy and enjoying herself, she was very happy.”

“Shir was a girl of home and family, always helpful, supportive, a gentle girl, very pleasant and never angry,” Ori added. “She was very sociable, she had many circles of friends, from school, the army, the gym, and of course MDA.”

Her brother Liad told the news site that his sister “wanted to dedicate her life to helping and caring for others, that was her love.” He noted that she also loved to work out at the gym as well as to dance, which she regularly studied.

“She had a lot of dualities,” Liad said. “On the one hand she was very smart and gentle, and on the other hand she was very social, accepted, and no small fighter.”

Her father Asaf told the news site that Shir was committed to becoming a doctor despite the challenging path of doing so in Israel.

“We talked about it a lot, that being a doctor in Israel is not the rosiest future, but she was single-minded about it and directed everything toward it — her endless devotion to her studies with high grades and successful matriculation exams,” he said.

Shir “was very quiet, modest and she had very high expectations from herself,” her father added. “That was evident in every area of life she applied herself to: She was no sucker, she knew to stand up for herself, and never gave up.”