בנם של שרה ומשה. נולד בשדרות ביום ט"ו בסיוון תשל"ג (15.6.1973). ילד בכור במשפחה, אח של מוטי, מירב, אפרת ושמוליק.
אריק יהודה גדל בשדרות והתחנך בה, בבית הספר היסודי לאומנויות "שקמים-מעוז" ובתיכון אמי"ת מקיף כללי ע"ש גוטוירט. מילדות בלטו בו התכונות שהתעצמו בבגרותו: טוב לב, יושר, רגישות ואכפתיות. שאיפתו הנחושה לתרום לזולת הובילה אותו לתחנת כיבוי אש שדרות, שבה, כבר בתקופת לימודיו בחטיבה, התנדב ומימש בהצטיינות את מה שהפך לייעוד שלו: הצלת חיי אדם.
לאחר סיום לימודיו התגייס אריק לצה"ל, שירת בחיל האוויר כמכונאי מסוקים והשתחרר בדרגת סמל ראשון.
במקביל לשירותו הצבאי, וגם אחריו, הוא המשיך להתנדב בתחנת כיבוי האש, ותוך כדי כך השלים לימודי כבאות בבית ספר לכבאות בראשון לציון. בשנת 1996 התקבל למערך הכבאות ומאז ועד ליומו האחרון שירת בתחנת כיבוי אש שדרות.
במהלך חייו עבר הכשרות מקצועיות רבות כולל קורס לוחמי אש, קורס מפקדי צוותים, קורס חוקרים וקורס פו"ש (פיקוד ושליטה) מתקדם המקביל לקורס קצינים. בהיותו בן ארבעים למד לתואר ראשון ב"בית ברל" וקיבל תעודה בלימודי ביטחון והגנת העורף.
במסגרת תפקידו כלוחם אש השתתף אריק באירועים מבצעיים רבים, הציל חיי אדם ומנע פגיעות בנפש וברכוש. הוא נודע בדייקנותו, בחריצותו ובמוסר העבודה הגבוה שלו. למשל, כאשר המשמרת שלו התחילה בשעה שבע בבוקר, הוא נהג להתייצב כבר ב-6:40 – ובכך קיבל אחריות על האירועים שהתרחשו ב"תפר" שבין המשמרת היוצאת למשמרת הנכנסת כדי שהצוות הקודם יוכל להשתחרר.
בתחנת כיבוי אש שדרות שהפכה לביתו השני הוא שימש כמפקד צוות ובהמשך החליף את מפקד התחנה, שימש גם כמנהל אדמיניסטרטיבי, וניצח על המעבר של תחנת הכיבוי למיקום חדש. "כל חייו היו שזורים בהגנת אש וכיבוי אש", כתבו בני המשפחה, "הבית השני של אריק היה תחנת הכיבוי בשדרות, אי אפשר היה להזיז אותו מהתחנה. כמובן שאם היה צריך החלפה בתחנה אחרת תמיד התנדב, אך העדיף את התחנה שלו. הוא טיפח את התחנה, טיפח וגידל דור של כבאים".
אבל לא רק העבודה כיכבה בחייו של אריק. "חיים רק פעם אחת", הוא נהג להכריז ומיצה במלואו כל רגע - בטיולים, בהנאות החיים ובעיקר בטיפוח המשפחה שהקים עם אביטל אשתו, שאותה הכיר בשדרות. הם נישאו בנובמבר 1998. "הוא היה בעל מדהים", היא מעידה, "כל הזמן דאג לבדוק מה שלומי. תמיד היו לו מילים חמות, פרגון, כתף תומכת ואהבה. אריק היה האיש שהחזיק את תדר האהבה, ההנאה והשמחה בבית".
היה בעל ואב מסור שהשקיע הכול במשפחה. ילדיהם קוראל, רון משה, שליו ואימרי זוכרים אותו כ"אבא של כיף" ואביטל מרחיבה: "אריק היה אבא מדהים – הוא קנה חודשים מראש כרטיסים לבילויים, לפסטיגלים, למוזיאונים, לפארקים ולכל מה שכיף לילדים, ארגן את החופשות, ניצל כל רגע של כיף ואהב לפנק בצורה הכי אידיאלית - קנה את הכי טוב, השקיע בהכי טוב והעניק את עצמו ואת ליבו".
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
משפחת מרציאנו, שהתעוררה לבוקר של אזעקות, נכנסה לממ"ד ואריק ניסה להכניס ציוד למכונית בדרכו למשמרת שלו, אבל שוב ושוב נאלץ להתעכב בגלל האזעקות. בשלב מסוים הוא החליט לצאת לדרך למרות הסכנה ואביטל הופתעה לגלות שהוא כבר בתחנה, משם התקשר אליה והרגיע אותה. מהתחנה תכנן לנסוע לקריית גת כדי להחליף קצין בחקירה. אבל אז אביטל גילתה ליד דלת הכניסה לביתם את התיק עם הציוד האישי שאריק שכח – אירוע חריג שמעולם לא קרה לאדם כה אחראי. קוראל ביתו עדכנה אותו שהתיק נשכח בבית והוא יצא לדרך לאסוף אותו. בדרך, ירו מחבלים על המכונית טיל RPG. הוא ניסה לצאת מהרכב, והמחבלים גילו אותו, ירו בו ווידאו הריגה.
רב-סמל מתקדם אריק יהודה מרציאנו נפל בעת מילוי תפקידו בכ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023), בן חמישים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בשדרות. הותיר אחריו אישה, בת ושלושה בנים, אם ואחים.
על מצבתו כתבו אוהביו: "איש חיל רב פעלים, באצילות נפשך, אהבתך, מסירותך ורוחב ליבך תיזכר בליבנו לעד".
בסרטון בטיקטוק שליו בנו שר לזכרו את השיר "כאב של לוחמים" (עידן עמדי); בפייסבוק, השחקן אייל נגאוקר, חתנו, מגלם את אריק במונולוג שבו הוא מספר על חייו ועל הירצחו ומבטיח שתמיד ישמור על משפחתו.
כתבה הבת קוראל: "לילדים שלי לא יהיה סבא. הוא יכול היה להיות סבא מדהים והוא חיכה לזה". והוסיפה אשתו אביטל: "הוא היה הגב שלי. הוא היה הסיבה שהייתי קמה כל בוקר ועוברת את הכול בשמחה ובמרץ, ועכשיו לקחו לי הכול... הכתף להישען עליה כבר לא לידי. היא נקברה עמוק ביחד עם ליבי".
