Yigal Iluz

בנם של פני ופליקס. נולד ביום כ"ה בניסן תשכ"ז (5.5.1967) בירושלים. הצעיר מבין ארבעת האחים בבית. יגאל (ניסים) גדל והתחנך בירושלים, למד בבית ספר יסודי מקומי. בתיכון למד בכפר הנוער "בית הספר הימי לפיקוד ומנהיגות קציני ים עכו". ב-1985 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הים. אחרי שירותו הצבאי חי ועבד באופקים. ב-1992 נישא לאהובת ליבו רווית. השניים התגוררו באופקים והביאו לעולם ארבעה ילדים: מתן, עדן, שילת ונועם. ב-1993 התגייס לשירות קבע במשטרת ישראל. בשנתיים הראשונות שימש כסייר, אך גילה עניין רב בתחום החבלה והחליט לגשת למבחני הקבלה לקורס ההכשרה לחבלנים. הוא עבר את המבחנים בציון גבוה, שובץ כחבלן ביחידת החבלה "נגב" של מחוז דרום ושירת במשטרת אופקים. יגאל אהב מאוד את עבודתו ואת חבריו לשירות, וגילה מסירות ומקצועיות יוצאת דופן. הן בחייו האישיים והן במסגרת תפקידו היה זה שמוביל, לוקח על עצמו אחריות ומזנק ראשון לבצע כל משימה. בשעות הפנאי אהב לעבוד בגינה, לבלות עם חבריו ועם בני משפחתו ולארח אותם בביתו. הבית היה תמיד פתוח לרווחה, וכל אורח שביקר בו נהנה מאווירה נעימה ומהכנסת אורחים כיד המלך. יגאל היה אדם אהוב מאוד שכולם רצו להיות בקרבתו, ואפילו החברים של ילדיו היו מגיעים לשבת ולהתייעץ איתו. ספורט היה אהבה גדולה שלו, הוא נהג להתאמן באופן קבוע במכון כושר ובעיקר נהנה לרכוב על אופניים. יחד עם חבר הקים את קבוצת הרכיבה "רוכבי הדרום" ויצא לרכיבות רבות בשטח. המשפחתיות הייתה עבורו ערך עליון, ומשפחתו ניצבה תמיד בראש סדר העדיפויות שלו. הוא היה אבא ובעל אוהב, דואג, מגונן ומפנק, שנהג לומר לילדיו: "אין לכם מה לפחד, אבא תמיד מאחוריכם". ערכים נוספים שהובילו אותו, ועל פיהם חינך את ילדיו, הם ערכי הנתינה, העזרה לזולת, הערבות ההדדית, הצניעות, הכבוד, אהבת חינם ואמונה בדת ובאדם. הוא לא היה מוכן לשמוע לשון הרע בקרבתו, וכל חייו קיים מצוות מתן בסתר. בין היתר, דאג למשפחות נזקקות והקפיד לשמח אותן בחגים. בנוסף, התנדב בארגון "הסוכנות היהודית" ושימש כנציג משטרת ישראל בקהילה היהודית בניו ג'רזי, ארצות הברית. הוא היה חכם מאוד, בעל לב ענק וטהור, ויכולת להקרין שלווה, נחת וביטחון על סביבתו. תמיד דאג לשמח לעודד את הסובבים אותו ונהג לומר: "אני אעשה הכול בתנאי שאתם תהיו שמחים". אדם חרוץ, שהאמין בעשייה ולקיחת יוזמה, ושהמוטו שהוביל אותו היה: "אין קיצורי דרך בחיים. יש לבנות את חייך בשתי ידיך". ב-2022 הפך לסבא לליאם, דבר שמילא אותו באושר ובגאווה. במרץ 2024 היה אמור לצאת לפנסיה ותכנן להקדיש את זמנו לבילויים בחיק המשפחה ולצבירת חוויות חדשות ומרגשות. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. בערב שמחת תורה, לאחר ארוחת החג, יצא יגאל למשמרת לילה בתחנת המשטרה. לפני שישבו לאכול, ביקשו בני משפחתו: "תגיד לחבלן שאתה מחליף שימשוך קצת, כדי שתאכל איתנו בלי לחץ", אך הוא ענה: "אני הספקתי להיות עם המשפחה שלי, אני רוצה שגם הוא ייהנה עם המשפחה שלו בחג". לקראת סיום המשמרת, בשבת בבוקר, נסע להעביר תדרוך שגרתי לכוחות שאבטחו את פסטיבל המוזיקה "סופרנובה", סמוך לקיבוץ רעים. כשהיה בדרכו לשם, החלה מתקפת הרקטות. הוא עצר במיגונית סמוך לרעים והחל להתקשר לשוטרים בשטח ולתדרך אותם מרחוק. עוד לפני שהתבררו ממדי המתקפה, שמע יריות מרחוק וכדרכו, ראה כמה צעדים קדימה. הוא אמר לאחת השוטרות במסיבה: "אני חושב שיש חדירה של מחבלים, תתחילי לפזר את כולם מהר כי אתם תהיו על הכוונת". כשלא קיבל אישור להיכנס למסיבה ולסייע לשוטרים הנמצאים שם, חזר לאופקים, ועל אף שכבר סיים את המשמרת, הגיע לתחנת המשטרה להיערכות. עם קבלת הדיווחים הראשונים על קולות ירי באופקים, יצא לשטח. במקביל, דיבר עם משפחתו והנחה אותם לסגור את התריסים ולהסתגר בממ"ד. כחבלן, היה מוכן לכל תרחיש עם אמצעי מיגון, וכשהגיע לשכונת מישור הגפן, שממנה הגיעו הדיווחים, לבש אפוד מגן, חבש קסדה והחל להתקדם לכיוון הירי. יחד איתו היה חבלן נוסף, ואליהם הצטרפו מספר שוטרים וחיילים שיצאו מבתיהם, חלקם עדיין בבגדים אזרחיים. יגאל, שידע שהוא מוגן יותר מהם, אמר לכולם להישאר מאחוריו, לתת לו להוביל ולא לעקוף אותו. אחד השוטרים שלחמו איתו סיפר: "הלכתי כאילו אני הולך אחרי אבא שלי. הוא ממש שמר עלינו". יגאל הוביל את הכוח ברחובות השכונה, ולפתע נורה לעברם צרור מאחד הבתים. מספר קליעים חדרו את אמצעי המיגון של יגאל ופצעו אותו, ועל אף פציעותיו הוא השיב אש, אך הירי המשיך והוא נהרג במקום. הפגיעה בו גרמה לכוחות להבין כי מחבלים מתבצרים באותו הבית ומחזיקים בשני דיירים כבני ערובה. הם נערכו מחדש ואחרי שעות של חילופי אש ומשא ומתן הצליחו להציל אותם. רב-סמל בכיר יגאל (ניסים) אילוז נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן חמישים ושש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באופקים. הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, הורים ואחים. אחרי נפילתו הועלה לדרגת רב-נגד. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "טוהר אהבתך וצניעותך יאירו דרכנו. גיבור ישראל, אתה בליבנו לעד". בתו, שילת, כתבה: "אבא שלי, מאור עיניי, טהור שלי, צדיק שלי, עמוד התווך של הבית שלי, אני לא יודעת מי אני ומה אני בלעדיך... אני רק יודעת שאם לא היית בטוח שנסתדר, אתה לא היית הולך... אתה זוכר מה תמיד הייתי אומרת לך? 'אם לא היית אבא שלי, הייתי מתחתנת איתך, ולא אכפת לי בן כמה אתה'... "איך כל משכורת, כל חג וכל ערב שישי היית אומר לנו: 'כל עוד יש לכם את היכולת לתרום, תתרמו. שיהיו עוד אנשים שמחים בעולם הזה'. איך היית תורם בסתר, עוזר לאנשים בסתר, עושה את כל המעשים הטובים בסתר! בחיים לא סיפרת מה אתה עושה ולמי אתה נותן... "אבוש, אתה זוכר איך היית נלחץ מכל מכה בזרת שלי? כל פעם שרק הייתי מתחילה את המילה 'אייה' היית נלחץ ואומר לי: 'מה כואב לך? איך אני יכול להקל עלייך? שבי תנוחי'... ועכשיו אתה נח – לתמיד... אני אוהבת אותך, ותמשיך להיות לצידי בכל רגע ורגע בחיים שלי. תשמור על כולנו מלמעלה אבא שלי, אני מבטיחה להנציח אותך בכל דרך אפשרית מלאך שלי!" מאי, האחיינית שלו, כתבה: "דוד יגאל שלי, אני כותבת ומוחקת כי אני מרגישה שאני לא מוצאת את המילים שיצליחו להעביר איזה אדם מיוחד אתה, איזה עוצמה הייתה מועברת בשקט שלך, איזה כוח היה בעצם הנוכחות שלך לכל הסובבים שלך, איזה צדיק גדול אתה. בראש השנה ישבת עם ניר ולא קמת עד שסיימתם ספר תהילים שלם!... יגאל, מתת על קדושת הארץ והיית ממצילי אופקים, עיר שלמה של אנשים. והרי כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו. מספרים עליך שלא נתת לאף אחד לעבור אותך ובגופך, רק בגופך הצלת את השוטרים/ החיילים/ האזרחים שגיבורים כמוך יצאו להילחם... "גדלתי אצלך בבית, כל כך אהבתי לבוא כל חופש גדול ל'אופקים סיטי', כל כך אוהבת את הילדים שלך, אתה יכול להיות גאה. השארת ילדים ואישה לתפארת. תורמים לחיילים, מארחים, מכינים, מחפשים איפה ניתן לעשות חסדים, לראות ולהתפעל. איזה כיף שזכיתי בכם כמשפחה שלי... "אני מעריצה מספר אחת שלך, נותר לי רק לנסות לטפח בעצמי את התכונות שלך – הענווה, הצניעות, השקט עוצר הנשימה, החוכמה, הנתינה, הטוב והשפע שהרעפת ופיזרת פשוט לכולם! אני אוהבת אותך דוד יגאל היקר שלי תודה על כל השנים שהיית למען כולם... תודה שזכיתי להגיד שאני אחיינית של יגאל הגיבור!" "יגאל, אדם יקר, ממש כמו אבא שני", כתבה שני. "הכרתי אותך לפני ארבע-עשרה שנים ומאז הפכתי בת בית בביתך. תמיד ידעת לומר מילה טובה, להצחיק, וגם להיות רציני כשצריך ולנהל שיחה עמוקה וחשובה. היית אדם של נתינה, של תרומה לחברה, צנוע ונעים לבריות. העבודה שלך הייתה כל כך חשובה לך, השקעת בה, לא התלוננת, נתת מעצמך עד הרגע האחרון. להיות גיבור זה להיות יגאל, לתת מהלב בלי לחפש הוקרה או הערכה. ידעת להיות שם בשביל כולם, להיות עמוד התווך, האדם החזק בעולם. הגיבור שלנו. תודה שעשית הכול כדי לשמור עלינו". "יגאל אתה חסר מאוד", כתב אביב, "הכרנו במכללה, עשית רישיון לאוטובוס ואני רישיון למונית. איזה בנאדם זכיתי לראות, בחור אמיתי, חד, תמיד עוזר לזולת. תמיד האמנת בדרך שלך, עזרת לכל הסובבים אותך. כל הפסקה היינו מדברים על הפנסיה, על השחרור... אתה תחסר לי מאוד, נוח על משכבך בשלום". יגאל מונצח באתר גלעד המשטרתי, באנדרטת החללים הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש ובאנדרטה לזכר הנופלים במלחמה באופקים. מזקקת הוויסקי M&H הוציאה סדרה מיוחדת של וויסקי סינגל מאלט לזכרו. הוויסקי נקרא "נגב 236", על שם כינויו של יגאל ברשת הקשר המשטרתית, ועל התווית מופיע איור של דמותו. ביום הולדתו נערך אירוע רכיבת אופניים לזכרו. טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו נערך בעירו, אופקים. בפודקאסט "בלב אופקים", שמספר את סיפורם של גיבורי וגיבורות העיר, הוקדש פרק לזכרו, בהשתתפות אשתו וגיסו. הפודקאסט ניתן להאזנה באפליקציות הפודקאסטים השונות וביוטיוב.

Command Sgt. Maj. Yigal Nissim Iluz, 56, a bomb sapper in the Israel Police’s Southern District, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of Ofakim.

Yigal, who was just a few months away from retirement, was working an overnight shift and was on his way to provide training in the Re’im area just when the attack started, and heard shortly afterward that terrorists had invaded Ofakim.

Yigal turned around and headed toward his home city. Not far from his home, he gathered with other police officers outside the house of Rachel and David Edry, who were being held captive by Hamas gunmen.

While working to secure the scene, Yigal was shot dead by a sniper who fired from the second floor. The rest of the officers took cover and none of them were killed, and Rachel and David were ultimately rescued.

He was buried in Ofakim on October 9. He is survived by his wife, Ravit, their four children, Matan, Eden, Shilat and Noam, his mother Fanny, brother Mordechai and baby grandson, Liam.

Born in Jerusalem, Yigal attended the Naval Officers Boarding School in Acre for high school and then served in the Navy, according to a municipal eulogy. In 1993 he enlisted in the Israel Police, serving for two years as a patrol officer before training as a sapper, a role he maintained for several decades.

Yigal was a huge fan of the Maccabi Haifa soccer team who loved cycling and working out, tending to his garden and most of all spending time with his family. He also volunteered as a police representative through the Jewish Agency to a Jewish community in New Jersey.

“Yigal served for 30 years in the Israel Police, he was a very smart and professional guy and he always was looking a few steps ahead,” his wife, Ravit, told a sports site. “He was killed and with that saved everyone… he wanted to protect others, that was Yigal.”

Ravit said she has worked to memorialize her husband across Ofakim with large posters and artwork: “My Yigal was larger than life. He was the best person I knew.”

His daughter, Shilat, wrote on Facebook about all the things she wanted to thank her father for.

“Thank you for raising me for 22 years to be the person that I am, thank you for helping me take the best path for me,” she wrote. “Thank you for guiding me to the decisions I made, thank you for being a listening ear, thank you for being my best advisor, thank you for keeping me strong.”

Shilat thanked her father “for feeding me with a golden spoon – but when you needed to stop and let me deal with things, you did that too. Thank you for getting up every morning and looking at me and saying, ‘Shula, there’s nothing to fear, Dad is always behind you.’ Or when I went out on a date you’d pretend you didn’t care but you’d be waiting up in the living room until I came home.”

“In short Daddy – thank you for the privilege of being your daughter, the daughter of a king,” she wrote. “And thank you for leaving an entire empire behind you.”