Ilan Fiorentino

בנם של נורית ויהודה. נולד ביום ה' בכסלו תשמ"ה (29.11.1984) בקיבוץ נחל עוז. אח לקרן, שוהם, גיללי, עודד ויפעת. גדל והתחנך בנחל עוז שבנגב המערבי, קיבוץ הגובל בצפון רצועת עזה. ילד חייכן, נעים הליכות ואהוב על הבריות. למד בבית חינוך "שער הנגב". מכריו סיפרו על נער רגוע וצנוע, בעל חוש הומור ולב זהב שכולם רצו להיות בקרבתו. ספורטאי בנשמתו אשר מגיל צעיר גילה כישרון בכדורגל. אחיו עודד סיפר כי בילדותם שיחקו כדורגל מדי יום במשך שעות עד רדת החשכה. אילן היה אוהד קבוצת הכדורגל "מכבי תל אביב" וגיבור ילדותו היה שחקן הכדורגל אבי נמני. בשל הדמיון הפיזי ביניהם - שניהם גבוהים וצנומים - דבק בו הכינוי "נמני". משפחה הייתה עבורו ערך עליון. אילן היה בן מסור ואח אוהב ותומך. הוא בילה בכל הזדמנות עם הוריו, חמשת אחיו והמשפחה המורחבת. במיוחד אהב לטייל איתם בשדות הקיבוץ על עגלה עם טרקטור או רכב הקלאבקר. בשנת 2003 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם וכחובש. היה אהוב על מפקדיו וחבריו ליחידה וביצע כל משימה על הצד הטוב ביותר. לאחר השחרור עבד כמה חודשים ברפת ולאחר מכן החליט לעבור לתל אביב. כעבור שנתיים חזר לקיבוץ כדי להדריך את קבוצת הנעורים. חניכיו סיפרו על מדריך מסור, אכפתי ואהוב שתמיד קיבל אותם בשמחה ובחיוך. את שרון פגש כשהגיעה לגור בקיבוץ נחל עוז בשנת 2009 כסטודנטית ב"מכללת ספיר" הסמוכה, ועסקה בחינוך. תחילה נרקם ביניהם קשר חברי שנקטע כאשר אילן עבר לתל אביב. לאחר שחזר לקיבוץ ניצתה ביניהם האהבה. כעבור זמן נישאו וקבעו את ביתם בנחל עוז. במהלך השנים נולדו לבני הזוג שלוש בנות – נועם, ליבי ודורון. אילן היה אב למופת שהרעיף אהבה על בנותיו והיה מעורב בחייהן. "אבא במאתיים אחוז", כדברי שרון. הוא בילה עם בנותיו בכל הזדמנות, לקח אותן כל יום לגן והלך איתן למשחקי כדורגל. קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו שאהב את נחל עוז בכל ליבו וחש חובה לתרום לקהילה שבה גדל והתגורר כמעט כל חייו. "עמוד תווך בקהילה", כדברי חברי הקיבוץ. אילן ראה בהגנה על הקיבוץ את משימת חייו. הוא הצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ ושימש כסגן רבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי). בשנת 2015 התמנה לרבש"ץ ומילא את התפקיד במקצועיות, בנועם ובקור רוח. התפקיד דרש ממנו לא רק אחריות, אלא גם מסירות אין קץ. בכל משימה, בין אם כיבוי שרפה שפרצה, גם מחוץ לגבולות הקיבוץ, ובין אם ליווי משפחות שכולות, אילן היה תמיד הראשון לעזור. בשנת 2021 נבחר להיות רבש"ץ מצטיין מטעם מפקד מערך הגנת הגבולות וקיבל את תואר "מצטיין ההתיישבות". בהסכת (פודקאסט) "לשמור על הבית" של "רדיו קול הנגב" שליווה אותו בתפקידו כרבש"ץ במשך שנה, סיפר אילן: "הקהילה היא המשפחה שלך, אין כמו לעשות בשביל מישהו אחר ולראות את התודה. זה הזמן שלי להחזיר לקהילה... זו עבודה עם המון אנשים, המון כוחות, המון חיי צבא. אני מרגיש הרבה הערכה מהקהילה... למרות שזה קשה ושוחק ולוקח ממך הרבה כוחות, זה הרגע שלי להקריב ממני בשבילם". אדם של עשייה ונתינה אינסופית. אילן עזר לכולם, מצעירים ועד מבוגרים. מקשישים שנשארו לבדם בקיבוץ יחד עם כיתת הכוננות בתקופות של מתיחות ביטחונית, ועד חיילים ששירתו באזור והיו מקבלים ממנו סיוע. אילן היה הטלפון הראשון כאשר נזקקים לעזרה, ובכל פעם ענה בחיוך ונרתם למשימה ללא היסוס. הוא נתן את כל הלב והנשמה מתוך אמונה אמיתית כי זו הדרך הנכונה. רעייתו שרון כינתה אותו "האקמול של הקיבוץ". במאור פניו וטוב ליבו ידע להרגיע חששות. הוא תמיד חייך, פרגן והתחיל שיחה במילים "מה קורה אלוף?" אילן התנדב בארגון ״ידידים״ המעניק סיוע בדרכים ועזרה ראשונה והיה מעורב בשלל פעילויות נוער בקיבוץ. מבניית סוכות בגני הילדים ועד סיורים לאורך הגדר, אילן תמיד נענה למשימה. בשעות הפנאי נהנה להאזין למוזיקה וללכת להופעות, בעיקר אהב את להקת "הדג נחש". הוא שיחק כדורגל בנבחרת "ותיקי שער הנגב" ואהב לצפות במשחקי "מכבי תל אביב" ו"פיורנטינה", קבוצת הכדורגל האיטלקית של פירנצה, ממנה הגיעה במקור משפחתו. אדם אופטימי, מלא שמחת חיים שידע להעריך כל יום בחייו. הוא אהב את הרגעים הקטנים השקטים בחיק המשפחה, לשתות קפה בגינה, לשוחח עם חברים על כוס בירה, וגם לצאת לטיולי טרקטורונים ולעשות סקי. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. באותו בוקר שהה אילן עם אשתו שרון ובנותיהם בביתם בנחל העוז. כשהחלו אזעקות בלתי פוסקות התקשרה אליו חברת הקיבוץ יסמין זוהר וסיפרה שבנה אריאל בן השלוש-עשרה יצא לבדו לרכוב על אופניים מחוץ לקיבוץ וביקשה מאילן שייחלץ אותו. אילן יצא מביתו, מצא את אריאל והביא אותו לממ"ד שבו שהו שרון ובנותיו. במסגרת תפקידו כרבש"ץ, לאחר שקיבל התרעה על פריצה של גדר הגבול, יצא שוב כדי להגן על הקיבוץ מפני חדירת המחבלים. הוא התקשר לסגנו וביקש ממנו להגיע במהירות לרכב הממוגן של כיתת הכוננות והקפיץ את כוח הימ"ס (יחידת המסתערבים) ששהה בקיבוץ. מאחר שהתגורר סמוך לשער האחורי של הקיבוץ, משם נכנסו ראשוני המחבלים, החל להילחם לבדו מולם. הוא עיכב אותם ונתן לתושבים זמן להסתגר במרחבים המוגנים. כאשר שרון התקשרה אליו ענה לה: "אני בקרב" ומאז נותק עימו הקשר. אילן נלחם בעוז ובגבורה מול המחבלים, עד שנורה למוות. רב-סמל מתקדם אילן פיורנטינו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן שלושים ושמונה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בשדה אילן, בתום הלחימה בכוונת המשפחה להעבירו לנחל עוז. הותיר אחריו אישה, שלוש בנות, הורים, ארבע אחיות ואח. כתב אחיו עודד: "אחי האהוב, מתגעגע אליך בכל יום. קשה לכתוב במילים את התחושה הזאת של חוסר ההשלמה עם זה שאתה לא כאן ולא תחזור. קשה אפילו לדמיין את זה, ונראה לפעמים שתכף תחזור אלינו... אין אנשים כמוך. אדם טוב לב וצנוע שרצה תמיד את הטוב. מקווה שטוב לך במקום שבו אתה נמצא. כאן קשה בלעדיך". ניסן, סגנו בכיתת הכוננות, ספד: "הלב שלי מרוסק, אני מתגעגע, איזה אופטימי תמיד היית. איך שנפלו לנו פצמ"רים על הראש בזמן שאנחנו שוכבים על הרצפה היית אומר 'עוד שעה הפסקת אש'. איך תמיד בכל התערבות, לא משנה מה התוצאה, טענת שניצחת. תשמור עלינו מלמעלה, אח שלי יקר. לנצח לא אשכח את החיוך שלך". עירית כתבה: "אילי שלנו. כמה עצב ביום הזה ובכלל, כל השנה. זוכרים את מי שהיית, גדול מהחיים עם הלב הכי רחב. תמיד רואה את הטוב בכולם, חיובי ואופטימי עם חיוך תמידי". ההסכת "לשמור על הבית" שאליו התראיין אילן ניתן להאזנה ברשת. קיבוץ נחל עוז העלה ליוטיוב סרטון המספר על אילן ועל גבורתו. לזכרו של אילן נערך טורניר כדורגל בהשתתפות נבחרת "ותיקי שער הנגב" וותיקי נבחרת ישראל.

Ilan Fiorentino, 38, was killed on October 7 while battling against the Hamas invasion of his beloved Kibbutz Nahal Oz, where he was born and lived most of his life.

As chief of the kibbutz’s local security team, he was posthumously recognized as a fallen soldier with the rank of sergeant major in the reserves.

Ilan was buried on October 13 in Sde Ilan. He is survived by his wife, Sharon, their three daughters, Libby, Doron and Gili, his parents, Nurit and Yehuda and his five siblings, Keren, Shoham, Gilli, Oded and Ifat.

On the morning of the Hamas onslaught, Ilan received a call from Yasmin Zohar, worried about her son, Ariel, who had gone for an early-morning run amid the attack. Ilan set out to find Ariel, and brought him to his own home where he survived in their safe room with Ilan’s family. Yasmin, her husband Yaniv and their two daughters Keshet and Tehelet were all murdered by Hamas terrorists in their home that day.

After saving Ariel, Ilan set out to defend the kibbutz from the attack, and was slain not long after he texted his wife: “I’m in battle.”

A eulogy for the kibbutz noted that Ilan had served as its security chief since 2015 “with courage, professionalism, pleasantness, modesty, seriousness and calm, without concessions — he was the most decorated security chief in the region.”

Noam Tibon, a retired IDF general who headed to Nahal Oz on October 7 to rescue his son and grandchildren, wrote in Globes that Ilan engaged in a “hopeless battle” against the terrorists at the rear gate of the kibbutz: “One brave man against dozens of terrorists… every moment that he succeeded in delaying the terrorists gave another family a chance to save themselves from the horror.”

Every time he visited the kibbutz, wrote Noam, “I would see [Ilan] traveling around the kibbutz with his daughters, spreading smiles everywhere and radiating optimism and calm. He was a pillar of the Nahal Oz community, a beloved and appreciated man by many… We will remember him always, with his modest smile and kind look in his eyes.”

A huge fan of both playing and watching soccer and basketball, he was known for his ardent devotion to the Maccabi Tel Aviv team.

In a video memorial released by the kibbutz, his mother, Nurit, said, “Ilan was a very calm child, he had many friends, everyone wanted to be around him. He always liked to be surrounded by friends, he played soccer very well,” she said, so much so that he was scouted as a youth for a special training school, but she opted to allow him to decide if it was something he wanted to pursue later.

“Ilan was very family-oriented, he spent time with his parents, his five siblings and his extended family,” she added, later choosing to raise his own family in the kibbutz.

In an interview for a podcast with Sapir College students about life in the south, which was only released after his death, Ilan described how he had been convinced to join the local security team despite initially resisting: “OK, fine, this is how we were raised here, to give, to donate, in whatever way we can.”

When he got married, he recounted, the couple decided “to continue living here in Nahal Oz… To raise kids in this reality is one of the best things you can give your children — the green surroundings, the pluses outweigh the minuses.”

His wife, Sharon, said Ilan was a man who loved life and loved the kibbutz.

“Ilan enjoyed every day, every moment — he appreciated every day and minute in his life,” Sharon told Ynet. “He loved to go to Maccabi Tel Aviv games with his daughters, he loved to spend time with them, to take them to nursery and pick them up after — to be a dad 200% of the time.”

“He loved music, every branch of sports, poker, he loved life,” she added. “The kibbutz was his life, the people on the kibbutz — he always thought of others.”