Michael Lizmi

בנם של ענבר ואייל. נולד ביום ז' באייר תשנ"ה (7.5.1995) בבאר שבע. אח לעדי, שני ואור. בעל לליגל ואבא לליהי. מיכאל גדל והתחנך בבאר שבע, למד בבית הספר היסודי לאומנויות "אפיק" ובחטיבת הביניים "רבין". כילד, חלם להיות שוטר, ובעקבות המלצה מחברתה השוטרת של אימו, החליט לעבור בכיתה ט' לכפר הנוער "כנות" הסמוך לגדרה – פנימייה בעלת מסלול ייחודי ללימודי משטרה וקרימינולוגיה. הוא היה תלמיד חרוץ, דומיננטי ואהוב על כולם, שתמיד השכין שלום בין חבריו. לצד לימודי המשטרה, נהנה גם מהעבודה החקלאית בפנימייה ושיחק בקבוצת הכדורגל שלה – "מכבי כנות". הידע והערכים שספג בפנימייה עוררו בו את הרצון להמשיך ללמוד ולהתפתח, ועם סיום הלימודים המשיך למכינה קדם-צבאית בחצור הגלילית ואף שכנע שני חברי ילדות להצטרף אליו. אחרי המכינה, התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בפלוגת "עורב" של סיירת "גולני". הוא שימש כ"נגביסט" – לוחם הנושא מקלע מסוג "נגב" – תפקיד הדורש חוסן פיזי ונפשי ונמצא לרוב בחוליית החוד המובילה את הפלוגה. בטבעיות רבה לקח את תפקיד המוביל, לא חשש משום משימה והיווה עבור חבריו דוגמה אישית ומקור להשראה. כשהשתחרר, החל לעבוד כמאבטח במעבר מיתר, הנמצא בדרום הר חברון. שם, הכיר את אהבת חייו, ליגל, שמספרת כי מהרגע הראשון ידעה שהוא יהיה בעלה. כעבור זמן מה כמאבטח, החליט מיכאל לעשות צעד נוסף בתרומתו לביטחון המדינה ולהצטרף לשורות המשטרה. ב-14.3.2021 התגייס למשטרת ישראל ושימש כבלש בתחנת באר שבע. כבר בתחילת דרכו, סומן כמועמד לקצונה, והתחיל ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה במטרה להתקדם בסולם הדרגות והתפקידים, אך חלומו הגדול ביותר היה להתגייס לימ"מ – יחידת העילית המשטרתית ללוחמה בטרור. זמן קצר לאחר הצטרפותו למשטרה, נשא מיכאל את ליגל לאישה. השניים התגוררו יחד באופקים ובקיץ 2022 הביאו לעולם את בתם - ליהי. חיי הנישואים והאבהות מילאו את מיכאל באושר ובסיפוק. הוא היה בעל מדהים ואב למופת, ניצל כל זמן פנוי על מנת לבלות עם משפחתו ולא רצה להחמיץ אפילו רגע אחד עם הפלא שנולד לו. לאורך כל חייו היה מוקף בחברים, וגם בעבודה כולם רצו אותו כפרטנר. הוא היה דומיננטי ומרשים, גבוה ורחב כתפיים והשרה ביטחון על סובביו. תמיד פעל באומץ ובתושייה, לא הפסיק ללמוד ולצמוח, היה הראשון להתנדב ולעזור ודאג לאחרים לפני שחשב על עצמו. בכל מה שעשה הצטיין והגיע להישגים מרשימים, אך עשה הכול בצניעות ובענווה, מתוך שקט פנימי וחיבור לאמונה ולערכים שהובילו אותו. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. מיכאל וליגל התעוררו בדירתם באופקים לקול האזעקות ונכנסו מיד לממ"ד. ליהי, בתם, הייתה אצל סבתה, אימו של מיכאל, שגרה בקומה שמתחת. כעבור דקות ספורות התקשרה אור, אחותו הצעירה של מיכאל שגרה בהמשך הרחוב, וסיפרה שהיא שומעת יריות. מיכאל לקח מיד את האקדח ויצא מהבית, תוך שהוא מורה לכל בני המשפחה לנעול את הבית, להיכנס לממ"ד ולא לצאת. ליגל ואחיותיו ביקשו ממנו לא ללכת או לפחות לחכות רגע, אך לא היה ניתן לעצור אותו. הוא נכנס לרכב ונסע לכיוון שממנו נשמעו היריות. מהר מאוד זיהה חוליית מחבלים, עזב את הרכב והחל לרוץ לכיוונם. תושבים שראו אותו הזהירו אותו שיש מחבלים באזור, הוא ענה: "אני יודע, אני שוטר. לשם אני רץ. תיכנסו לבתים". בדרך חבר לשוטר נוסף והשניים החלו לנהל קרב יריות עם המחבלים. מיכאל לחם בגבורה וחיסל כמה מהם, עד שמחבל נוסף הגיח מאחוריו, ירה בעורפו והוא נהרג במקום. רב-סמל מיכאל ליזמי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים ושמונה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באופקים. הותיר אחריו אישה, בת, הורים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "אהוב שלנו אתה תמיד בליבנו. נאהב אותך לנצח". אשתו, ליגל, כתבה: "מיכאל היה בנאדם, בעל ואבא מיוחד. הבנאדם הכי טוב שהכרתי בחיים, יפה תואר ועוד יותר יפה מבפנים. החוסר שלו קשה בכל נשימה, הוא לנצח יהיה חלק ממני. האהוב שלי, בעלי... מיכאל היה האבא הכי טוב בעולם, הוא היה מכור לליהי. בזמן שהוא היה בעבודה תמיד היה מבקש שאשלח לו תמונות וסרטונים שלה ורק חיכה שתיגמר המשמרת לחזור ולתת לה נשיקה. מיכאל לנצח יהיה בליבנו". דודו, עוזי, כתב: "היית גבר ענק עם לב של זהב, מלא בכוחות בלתי נגמרים, גבוה וחסון כמו צוק איתן, ועם זאת היית חם, רגיש ואוהב, כתף להישען עליה ויד שמלטפת ומעודדת את כל אהוביך. אני קורא את הדברים שכתבו עליך החברים שלך מהפנימייה, הצבא והמשטרה, ורואה כמה הדמות שלך הייתה משמעותית עבורם. "אתה היית מקור הכוח שלהם, עם התמיכה הבלתי מתפשרת, עם הנתינה והאכפתיות. כל מי שהכיר אותך זכה ליהנות מנוכחותך המחזקת ומהיכולת שלך לדרבן ולהוביל. אתה היית המגדלור שהאיר את דרכם, דמות למופת בערכים, באהבה להוריך ולאחיותיך, במסירות לאשתך ולילדה שלך, ובאמונה במסורת ישראל". מיכאל מונצח באתר גלעד המשטרתי ובאנדרטת החללים הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש. באתר האינטרנט של עיריית אופקים הוקם עמוד לזכרו ובו סיפור חייו וגבורתו. השיר "עיר של גיבורים" נכתב לזכרו על ידי קיי בן סלמון וניתן להאזנה ביוטיוב, על רקע תמונות וסרטונים מתחנות חייו השונות. עמוד לזכר מיכאל נפתח באינסטגרם תחת השם remember_michaellizmi. המכללה הלאומית לשוטרים הקימה לזכרו את "תוכנית ליזמי" להנצחת שוטרים. במסגרת התוכנית, כל קורס במכללה ייקרא על שם שוטר או שוטרת שנפלו במילוי תפקידם, ויכלול פעולות הנצחה שונות. הקורס הראשון בתוכנית, שנפתח בינואר 2024, נקרא על שם מיכאל: "מחלקת ליזמי". מיזם נוסף להנצחתו, שנקרא "בעקבותיו", הוקם על ידי מחלקת הבילוש של היחידה ללוחמה בפשיעה במזרח ירושלים. מטרת המיזם היא קידום נוער למען עתיד המדינה ובמסגרתו יקבלו בני נוער ליווי וחונכות מטעם אנשי כוחות הביטחון. שתיים מאחיותיו של מיכאל, שני ועדי, הלכו בעקבותיו והתגייסו למשטרה.

Master Sgt. Michael Lizmi, 28, a police detective at the Beersheba station, from Ofakim, was killed battling the Hamas invasion of the city on October 7.

Michael and his wife, Ligal were woken that morning by the air raid sirens, and headed into their reinforced room with their baby and Michael’s mother. When they heard gunshots outside, Michael grabbed his pistol and ran outside in his pajamas to battle the terrorist invasion.

He was eventually killed by two terrorists who shot him from behind.

Michael was buried in Ofakim on October 11. He is survived by his wife, Ligal, daughter, Lihi, 1, his parents, Inbar and Eyal, and his three sisters, Shani, Or and Adi.

Michael dreamed of becoming a police officer from a young age and attended the Kannot boarding school, which has a program for kids intending to join the police force, according to a municipal eulogy. His teachers and counselors from the school described him as someone who always kept the peace among his friends and was dominant and loved by everyone.

He then attended a pre-military academy before enlisting in the IDF, serving in the Golani Brigade’s anti-tank company. After his release, he worked as a security guard, during which time he met Ligal, and in March 2021, he joined the police force. He began officer training earlier than most in his position, eager to advance, and was also pursuing a bachelor’s degree in criminology.

His mother, Inbar, described her son to a local Beersheba news outlet as “a modest person with a big heart.”

She said Michael was an excellent father to baby Lihi, describing how he took mostly night shifts for a month and a half while she was kept home because of a case of abuse in her daycare so that he could look after her during the day.

His wife, Ligal said she knew Michael would be her husband and the father of her kids from the moment they first met.

“There was a special love between us, and I felt that God made him just for me,” she said, adding that he was a “special man, husband and father.”

“Michael was the best father in the world, he was addicted to Lihi. While he was at work, he would ask me to send him photos and videos of her and would just wait for his shift to end so he could come back and give her a kiss,” she said.

Ligal added that “what set Michael apart was his endless giving and how he always thought of others before himself. He was always the first to help and volunteer for everyone who needed it.”

Following in her brother’s footsteps, Shani joined the police force to be a detective in December 2023, and was given Michael’s gun that he had used to fight the terrorists. Inbar told Ynet that her other two daughters, Adi and Or, were also in the process of joining the police force.

“If I would have had a weapon that day, I would have also joined the fighting,” said Shani.