Amir Fisher

בנם של סיגל ושרון. נולד ביום כ"ז באלול תשס"א (14.9.2001) בנס ציונה. אח לאור. אמיר (אמירון בפי הוריו) היה ילד מצחיק ושובב עם חיוך כובש. ניחן בחוש הומור שנון וביכולת חיקוי של אנשים, מצבים וקטעים מסרטים. רגיש, אכפתי ואוהב. בלט בדאגתו לאחרים ונתן לכל אחד את התחושה שהוא החבר הכי טוב שלו. היה אופטימי וידע להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. אהב לבלות בים ובהופעות, לרקוד ולטייל. גדל בעיר הולדתו, נס ציונה, עד שהיה בן שש, אז עברה משפחתו לרומניה, ולאחר שלוש שנים לגאנה שבמערב אפריקה. בגאנה למד בבית ספר אמריקאי עם ילדים מהעולם כולו. אהבתו הגדולה הייתה משחק הכדורגל. הוא היה שחקן פעיל בקבוצות בגאנה, וחלומו הגדול היה להיות שחקן מקצועי. בכיתה י"ב עמד להגשים את חלומו. הוא מצא סוכן ובעזרתו הגיע לפראג, שם שיחק עשרה חודשים בקבוצת הנוער של מועדון "בוהמיינס", והיה על סף חתימת חוזה בקבוצה מהליגה הצ'כית. באותה התקופה, במסיבת בית אצל חברים בישראל, הכיר את ליאור. הם הפכו לבני זוג ומאז היו בלתי נפרדים. דרך ליאור אמיר הכיר חברים ישראלים. מהם שמע על הצבא והחליט לוותר באופן זמני על חלום הכדורגל ולחזור לישראל ולהתגייס. על כך אמר: "אני עוד אסגור חשבון עם הכדורגל, לא סיימתי עם זה". בסוף פברואר 2020 חזר לישראל במסגרת גרעין "צבר" של הצופים, ויחד עם הגרעין עבר את כל השלבים בדרכו לגיוס – צו ראשון, אולפן ללימודי עברית ואימונים לגיבושים. במסגרת הגרעין שובץ בקיבוץ ניר יצחק שבעוטף עזה. ביום 3.12.2020 התגייס לצה"ל ושובץ לשירות בחיל רגלים. הוא שירת למעלה משנה ביחידת "שלדג", ולאחריה התנדב לשרת ביחידת "דובדבן". הצוות שאליו הגיע, צוות 40, כבר היה באמצע מסלול ומגובש, אך למרות זאת אמיר התחבר אליהם מהר מאוד וזכה לכינוי החיבה "פיש". תקופת השירות ביחידה הייתה המאושרת בחייו, והחברים לצוות היו לו כאחים. הוא אהב את התפקיד וראה ביחידה את מרכז חייו. משום כך סירב לממש את זכויותיו כחייל בודד ולקבל חופשות ארוכות, וגם החליט להמשיך ולשרת כלוחם בקבע. גם ביחידה המשיך לדאוג לכולם והיה "הדלק של החבורה". הוא היה "החייל הבודד הכי לא בודד", אהוב מאוד על כולם ומוקף אנשים כל הזמן. אמיר היה אמור להשתחרר בחודש אפריל 2024 וכבר תכנן את עתידו. הוא רצה לטייל בתאילנד ובדרום אמריקה, ללמוד מנהל עסקים ולמסד את הקשר עם ליאור. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה. רוב פעילותו של אמיר בשירות הצבאי הייתה ביהודה ושומרון, ובאותה שבת שהה בבסיס ליד ירושלים. בשעה שמונה בבוקר התקשר לליאור ועדכן אותה שהם מוקפצים לדרום. הוא גם הספיק לדבר עם אימו ולעדכן שהכול בסדר. אמיר והצוות הגיעו בשעה תשע וחצי לקיבוץ כפר עזה. בכניסה לקיבוץ הם נתקלו במחבלים והצליחו לפגוע בהם, ולאחר מכן החלו לעבור בין הבתים ולטהר אותם. הם הספיקו לעבור בשלושה בתים, אך בדרך לבית הרביעי נתקלו במארב של מחבלים. אמיר נפגע מהאש ונהרג במקום. רב-סמל אמיר (אמירון) פישר נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023), בן עשרים ושתיים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר אחריו הורים ואחות. ספדה לו בת זוגו ליאור: "בן אדם שיש לו הכול מהכול ... אין הרבה אנשים שיש להם את כל החבילה. ולאמיר יש, את כל החבילה. יש לו את הלב הכי טהור, הוא רגיש, אכפתי, חכם ואוהב, הוא לא מתעצבן ברצינות והכי אופטימי. מצד שני גם גבר אמיתי, שעושה שטויות עם חברים, קלאמזי אמיץ, אבל עם כל זה, איכשהו פרנואיד ... הוא היה בן אדם שכולו טוב, ובאמת אלוהים לוקח את הטובים ביותר. תשמור עלינו מלמעלה מלאך שלנו, נמשיך להנציח אותך ולספר את הסיפור שלך שכוווולם יכירו אותך! חיים שלנו, גיבור ישראל". בעקבות נפילתו החליטו הוריו לעזוב את גאנה ולחזור לגור בישראל באופן קבוע. מאז הם פועלים יחד עם חבריו ובני המשפחה להנצחת זכרו. לזכרו של אמיר עוצבו מדבקות שחבריו מדביקים במרחב הציבורי בישראל ובעולם. על המדבקות כתובים משפטים המייצגים אותו: "תעוף הכי רחוק שאתה יכול"; "תרקוד כאילו העולם שר בשבילך"; "אתה תמיד תהיה מלך העולם, תמיד עם החיוך הכי מושלם". לאמיר היו שישה קעקועים המסמלים את הקרבה והקשר למשפחה ואת חייו. את הקעקוע הראשון חרט בגיל שש-עשרה. היה זה קעקוע של פאזל המורכב מארבעה חלקים, כל חלק מייצג אחד מבני משפחתו. חלומו היה להוסיף לאחר השחרור מצה"ל חלק חמישי שיישא את מספר הצוות של היחידה. שלושה חודשים לאחר נפילתו קעקעו חבריו בגופם את חלק הפאזל החסר שהוא לא הספיק לקעקע. כדי להנציח את זכרו פנתה המשפחה לאתר "טרמינל איקס" בבקשה להשיק קולקציית חולצות שעליהן מודפסים הקעקועים של אמיר במיקומים שהיו על גופו. החולצות, שעוצבו לזכרו בשיתוף משפחתו וחבריו, משמשות סמל לזכרו ולדמותו ומעבירות מסרים של אהבה ואחווה. ההכנסות ממכירת החולצות ייתרמו לעמותה שתיבחר על ידי המשפחה. ב-13 בספטמבר 2024, יום לפני יום הולדתו העשרים ושלושה, נערך במגרש הכדורגל שבספורטק רעננה טורניר כדורגל לזכרו. מאות חברים, לוחמים ובני משפחה הגיעו לטורניר שבו השתתפו ארבע-עשרה קבוצות. השחקנים לבשו חולצה עם המספר 10 והשם FISHER. המשפחה והחברים יהפכו את הטורניר למסורת, שתצוין ביום הולדתו של אמיר בכל שנה. לזכרו של אמיר הוקם עמוד הנצחה באינסטגרם, שנקרא "זוכרים את אמיר פישר" (remember_amir_fisher).

Sgt. First Class Amir Fisher, 22, of the Commando Brigade’s Duvdevan unit, from Tel Aviv, was killed on October 7 battling the Hamas invasion of Kibbutz Kfar Aza.

Amir and his comrades were sent to the hard-hit kibbutz, arriving there around 9:30 a.m., according to a state obituary. While going house to house to clear them of terrorists and rescue any residents, Amir and his team were ambushed by Hamas gunmen.

He was slain alongside his commander, Maj. Ben Bronshtein. His comrade, Sgt. 1st Class Yona Brief, rushed to help them, and was seriously injured, ultimately dying of his wounds a year later.

Amir was buried in Tel Aviv on October 9. He is survived by his parents, Sigal and Sharon, and his older sister, Or.

Born in Ness Ziona, his family decided to move abroad when he was 6 years old, settling in Romania for three years before moving to Ghana.

In Ghana, Amir attended an international school and pursued his biggest love – soccer, playing on a local team and dreaming of an international career. At 18 he moved to Prague to pursue his dream, and played for the Bohemians Prague youth league, and was about to sign a contract for the professional team.

But around the same time, during a visit to Israel, he met his girlfriend, Lior, and after spending more time with her and her friends, he decided to put off his professional soccer dreams and enlist in the Israeli army.

Amir returned to Israel in February 2020 with a youth group to prepare for the army, and enlisted on December 3, 2020, serving first in the Shaldag unit for a year before joining the elite Duvdevan commando unit.

Because his parents remained in Ghana, Amir was considered a lone soldier, although his comrades said he turned down the special consideration of longer breaks in order to spend more time with his team. His friends joked that he was the “least alone lone soldier.”

Amir was slated to be released from the IDF in April 2024 and was planning on traveling in Thailand and South America, studying business and taking the next steps in his relationship with Lior, his loved ones said.

His mother, Sigal, told the Ynet news site that Amir “was passionate about soccer and aspired to turn professional.” But when he started to think about the IDF, “the more intrigued he became. When he consulted us, we expressed our strong Israeli and Zionist identities but emphasized that the decision was his to make.”

During his time in Duvdevan, she said, “he thrived in his role, was highly sociable and competitive, and strived to excel. In his uniform, he felt invincible, like Superman, fearless in the face of danger. He was a remarkable young man, always looking out for others and energizing his group.”

His father, Sharon, told the news site that “Amir was a playful and sometimes mischievous kid, but he was also incredibly charming and had a knack for drawing people to him. Once he realized that soccer was more than just a hobby, he became incredibly focused and determined.”

Sharon said that, through his grief, he is constantly reminded of “Amir’s humor. He was incredibly witty, known for his spot-on impersonations of people, situations, and movie scenes. I miss sitting with him, laughing over various things. I miss him every single moment.”